רגע המהפך

 

איש אינו יכול לנבא מתי יתחילו כל המומחים להתחרות מי היה הראשון שחשף את חוסר התוחלת, את האשליות, את הטמטום הפוליטי, את הכניעה ליצרי הנקמה, את האכזריות - את המחיר של המבצע הנוכחי

 

מירון בנבנשתי, הארץ, 11.4.02

 

 

שום אדם לא הצליח עד היום לחזות מראש את הרגע שבו התנגדות למלחמה ולשפיכות דמים נהפכת ממעשה בגידה לעמדה לגיטימית ואף נכונה; מתי גינוי מוסרי של פשעי מלחמה נהפך לתקין מבחינה פטריוטית - ומתי סיסמאות כגון "מלחמה על הבית" נהפכות מקריאת קרב מהדהדת לפטפוט נבוב. איש אינו חוזה מראש אבל הניסיון מלמד, שרגע המהפך מפטריוטיות של עדר לספקנות ביקורתית מגיע במוקדם או במאוחר - לעתים בתוך שבועות או חודשים, ולעתים לאחר דור או שניים.

 

ניסיון העבר מוכיח, שלגינוי בינלאומי, לחשיפת מעשי זוועה, להפגנות ולמחאות פוליטיות יש השפעה מצטברת, אבל זו מתאזנת בתחושות נגדיות של לכידות שבטית, עליונות מוסרית וצדקנות. היה אפשר לצפות, שמחיר הדמים של המשך האלימות יוליך לשיקול רציונלי של חיי אדם לעומת ערך המטרות שעליהן נהרגים. אבל קהילות המורגלות לשקול את צעדיהן על פי שיקולים של ערכים מוחלטים אינן מכלכלות את צעדיהן על פי שיקולים של מחיר ותועלת. עצם יצירת יחס בין מחיר דמים לבין תועלתו הוא בעייתי: המחיר היקר שכבר שולם בחיי אדם והצורך להצדיקו כופים את ניפוח הערכים שתמורתם שולם המחיר הכבד.

 

מנהיגים שסיבכו את עמיהם בקורבנות רבים אינם יכולים להרשות לעצמם שהכל יידעו כי טעו בהערכותיהם, ועל כן יהפכו את המטרות למוחלטות: "מלחמה על הבית" או "מלחמה על הקיום", מטרות שמחיר השגתן הוא אינסופי. עצם היחס שבין המטרה למחיר הכרוך בהשגתה מוצג כלא רלוונטי, והעלאת שיקולים רציונליים היא בבחינת חילול הקודש, ניסיון לחשב כמויות של דבר מה שאין לו שיעור. ואף על פי כן הניסיון מלמד, שמניפולציות ניפוח הערך כדי להצדיק הקרבת חיי אדם אינן יכולות להצליח עד אין סוף, שהרי יצר הקיום חזק מהן, ועד מהרה נחשפת הציניות שבטיפוח פטריוטיזם מזויף, כפי שאירע בלבנון.

 

איש אינו יכול לנבא מתי יתרחש רגע המהפך, שבו יתחרו כל המומחים והפרשנים מי היה הראשון שחשף את המחדלים, את האסטרטגיה המוטעית, את חוסר התוחלת, את האשליות, את הטמטום הפוליטי, את הכניעה ליצרי הנקמה, את האכזריות - את המחיר של המבצע הנוכחי. אבל אל ישלו את עצמם המניפולטורים: הרגע הזה יגיע. האם יבוא כשייחשפו מחזות ההרס וההרג בג'נין? האם יבוא כאשר יהיה ברור לכל שהמבצע ל"חיסול תשתיות הטרור" רק הגביר את הטרור? האם כאשר יתברר שכיבושם מחדש של השטחים הפלשתיניים והקמת אזורי חיץ מחייבים המשך גיוס מילואים לאורך זמן? האם תבוא ההתפכחות כאשר ישראל תיהפך ל"מדינה מטורפת" בעיני כל העולם, או כאשר המצב הכלכלי יידרדר למשבר חמור עוד יותר?

 

ואם מישהו מטיל ספק בבואו של הבוקר שלמחרת, יעיין בקמפיין הפטריוטי של הסוכנות היהודית הקורא "להמשיך לחיות את החלום" - ניסיון פתטי לדחות את היקיצה אל שברו של החלום הציוני ולהטיף להתפלשות בחלום כאמצעי לבריחה מן המציאות.

 

וכשיבוא הרגע שבו ייקרע מסך הפטריוטיזם המזויף יתברר, שמלחמת ישראל-פלשתין החמישית (לאחר המרד הערבי, מלחמת 1948, מלחמת לבנון והאינתיפאדה הראשונה) הייתה באמת קרב נוסף במלחמת העצמאות, אבל לא של ישראל (כדברי אריאל שרון) אלא של הפלשתינאים, וגם במלחמה הזאת לא ניצח שום צד משום שבסכסוך בין קהילות אין מנצחים, אלא רק מנוצחים. יישארו ממנה רק זיכרונות זוועה, שנאה מעמיקה, תחושות נקם, וטעם מר של החמצה, שהרי כמעט, כמעט, הכל היה יכול להיות אחרת.