רכבת השלום בדרך לתחנה

 

גל המחאה הציבורי נגד המלחמה בפלשתינים צובר תאוצה ועוצמה שבקרוב אי אפשר יהיה להתעלם מהן

 

אורי אבנרי, מעריב, 17.2.02

 

 

בסרטי המערב הפרוע רואים מדי פעם סצנה ובה אינדיאני מצמיד את אוזנו לאדמה ושומע ממרחק של עשרות קילומטרים שרכבת מתקרבת. למדתי במרוצת השנים לחקות את האינדיאני הזה. אני משתדל לשמוע מהפכים בדעת הקהל זמן רב לפני שהם נראים בשטח. לא לנבא. לא לנחש. לשמוע.

 

עכשיו אני שומע שמתקרב גל גדול של התנגדות למלחמה העקובה מדם בפלשתינים ("מלחמת שלום ההתנחלויות"). התמרדות סרבני השרות בשטחים הפלשתיניים היא סימן חשוב, אחד מני רבים.

 

ראינו בעבר כמה וכמה גלים כאלה, המתחילים ברעש עמום והופכים במהירות לקול ציבורי אדיר. גל כזה נוצר בפרשת לבון ושטף את דוד בן-גוריון מהשלטון. גל כזה הכניס את משה דיין למשרד הביטחון ערב מלחמת ששת הימים ("נשות וינדזור העליזות"), וגל דומה גירש אותו ואת גולדה מהשלטון בעיקבות מלחמת יום הכיפורים ("תנועות המחאה"). גל כזה הוציא את צה"ל מביירות, וכעבור שנים מדרום לבנון ("ארבע אמהות"). עכשיו זה קורה שוב.

 

אפשר להשוות את המכניזם לתמסורת של גלגלי שיניים. גלגל שיניים קטן, בעל הנעה עצמית חזקה, מסובב גלגל יותר גדול, המסובב גלגל עוד יותר גדול, וכן הלאה, עד שהממסד כולו משנה כיוו ן (ע"ע מלחמת וייטנאם).

 

זה מתחיל תמיד במיעוט קטן של משוגעים לדבר. הם מרימים את קולם הדל. התקשורת מתעלמת מהם, הפוליטיקאים צוחקים מהם ("קבוצה שולית ורעשנית"), מפלגות מהוגנות ואירגונים ממוסדים מעקמים את האף ומסתייגים מ"הסיסמאות הרדיקליות".

 

אבל לאט לאט זה מתחיל להשפיע. בכנסים ובוועידות צץ הנושא וגורם לוויכוחים ולניסיונות השתקה. אנשים נוטשים את האירגונים המהוגנים (רוצה לומר המכורים לממסד) ועוברים למחנה הלוחם. זה מכריח גם את ראשי האירגונים להקצין את קולם ולעלות על הגל. זה פושט בקרב המפלגות. פוליטיקאים הרוצים להיבחר מחדש מאמצים לעצמם את הסיסמאות החדשות. עיתונאים מרכזיים, המשמשים כשבשבות רוח, מריחים את השינוי ומתאימים את עצמם לרוח החדשה.

 

עכשיו זה קורה אצלנו שוב. קשה לקבוע את המועד המדוייק שבו זה התחיל. אולי אחרי הריסת 50 הבתים במחנה הפליטים ברפיח, או באסיפה הגדולה ב"צוותא" בת"א מטעם "גוש שלום", שבה קרא אל"מ יגאל שוחט לחבריו, טייסי חיל האוויר, לסרב למלא פקודות בלתי חוקיות בעליל, כגון הפצצת ערים פלשתיניות, ושבה קרא הפילוסיף עדי אופיר לכוחות השלום לאסוף נתונים ולפתוח תיקים לקצינים המבצעים פשעי מלחמה. פתאום התעורר ציבור גדול לאפשרות שמבוצעים פשעי מלחמה בשמו. המחסום נפרץ, והחל דיון ציבורי על התופעה ועל הכיבוש כולו.

 

הודעת 50 אנשי מילואים, קצינים וחיילים, על סירובם לשרת בשטחים הפלשתיניים - פרצה סכר. מספר הסרבנים גדל במהירות, התופעה זיעזעה את אושיות הממסד הצבאי-מדיני. הסרבנים אינם "אנשי שוליים". הם אנשים מלב ליבו של הציבור. בפעם הראשונה ראו ראשי הממסד בחלומות הבלהה שלהם אפשרות של התקוממות גדולה של חיילים האומרים "עד כאן". כאשר הראו מישאלי דעת הקהל שקרוב לשליש הציבור תומך בסרבנים אלה, גברה הבהלה. באותו זמן החלו מאות לבקר אצל יאסר ערפאת הנצור.

 

אחר-כך באה ההפגנה הגדולה המשותפת של אירגוני השלום, ובה יהודים וערבים ("הכיבוש הורג את כולנו"). אירגונים שהתרגלו ב-16 החודשים האחרונים להפגנות של 200-100 איש, ראו לפניהם 10,000 מפגינים שפרשו מן הייאוש וקראו לפעולה.

 

הפגנה זו השפיעה, כמובן, על "השמאל הממלכתי", שנאלץ להתמודד עם מצב הרוח החדש של קהל היעד שלו. זוהי התחלה של תהליך. איש אינו יכול לדעת עדיין מה תהיה עוצמתו ולאן יגיע. אבל דבר אחד ברור: נפל דבר.