מורשת רבין, אחת ולתמיד

 

על שלושה דברים עומדת "מורשת רבין", על התרומה, על השלום ועל הדמוקרטיה

 

אסא כשר, מעריב, 2.11.01

 

 

"דוד, מלך ישראל, חי וקיים".

 

רבים מכירים את המילים, כולם מכירים את המנגינה, אבל אף אחד לא נעצר אף פעם לשאול את עצמו, מה זאת אומרת. בימים האלה, כדאי לעצור לרגע, כדי לשאול את עצמנו, מה זאת אומרת, "דוד, מלך ישראל, חי וקיים". תשובה משכנעת לשאלה בדבר דוד המלך ודמותו תוביל אותנו לתשובה ניצחת בדבר יצחק רבין ומורשתו. אחת ולתמיד, נוכל להיפטר מכל תהייה ובהייה בדבר "מורשת רבין", גם מתהיות הזדון, גם מבהיות ההבל, אחת ולתמיד.

 

דמותו של "דוד, מלך ישראל" אינה סיכום של מה שנמצא בחפירות ארכיאולוגיות באתרים בני שלושת אלפים שנים. בתל דן נמצאו שברים של עמוד זיכרון, בהם ריצפו את הרחבה של שער העיר. בכתובת שהייתה על העמוד הזה מתפאר מלך ארם שניצח את מלך ישראל ואת בית דוד. זה הממצא היחיד הנוקב בשמו של דוד. יתכן שגם בכל האתרים שעדיין לא נחפרו לא נמצא יותר מזה. אז מה? "דוד, מלך ישראל" שלי הוא גיבור הסיפור המקראי, הקורע את הלב בבכיו על בנו, "מי ייתן מותי אני תחתיך", ובהקשר הזה לא חשוב לי אם יש לסיפור הזה חיזוק ארכיאולוגי או אין. "דוד, מלך ישראל" שלי הוא גם "נעים זמירות ישראל", בעל המילים "דבקה לעפר נפשי" ו"דלפה נפשי מתוגה" ו"דרך שקר הסר ממני", שבספר תהילים, ובהקשר הנוכחי זה לא משנה לי אם יש זיהוי היסטורי מובהק של המחבר או אין.

 

דמותו של דוד לא נוצרה מעצמה. היה מי שהחליט להעלות על הכתב את סיפורו המקראי של דוד. היה מי שהחליט לכלול אותו בתוך כתבי הקודש. היה מי שהחליט להעשיר את הדמות במדרש אגדה. דמותו של דוד היא יצירה משותפת של כל מי שלקח חלק בהחלטה לכונן אותה כפי שהיא מוכרת לנו, וגם של כל מי שלקח חלק בהחלטה לקבל אותה ולשבץ אותה בתוך המסורת התרבותית שלו, למסור אותה לבניו ולבנותיו אחריו. דוד "חי וקיים", ככל שדמותו חיה בתוך הלבבות, ככל שהיא קיימת בתוך עולם הרגשות והמחשבות.

 

דוד המלך הוא המשל וכל דמות היסטורית אחרת היא הנמשל. "מורשת הרצל" היא יצירה, "מורשת ויצמן" היא יצירה, "מורשת בן-גוריון" היא יצירה. כל אחת מהן היא כזאת, אף אחת מהן לא יכולה להיות אחרת. היא לא מופיעה שם מעצמה וגם "ההיסטוריה" לא מביאה אותה בכנפיה. אנשים מכוננים אותה, אנשים מקבלים אותה, אנשים מוסרים אותה לילדיהם.

 

וכך גם "מורשת רבין". זוהי יצירה שלנו, לשם המסורת התרבותית שלנו, לשם מה שאנחנו רוצים שיהיה "חי וקיים", בלבבות, ברגשות ובמחשבות. לטעמי, "מורשת רבין" עומדת על שלושה דברים. כל אדם הגון יכול לא רק לקבל אותם כשלעצמם, ולא רק למסור אותם לילדיו, אלא גם לכונן מהם את היצירה שמתאים לה השם "מורשת רבין".

 

הנדבך הראשון של "מורשת רבין" הוא רעיון "הבנים המייסדים" של המדינה. סיפור חייו של רבין מסמל את עלילתו של דור הבנים של "האבות המייסדים", דור שקיבל מאבותיו את החזון ולקח על עצמו לממש אותו, במסירות ואף בהקרבה, בהצלחה ואף בהצטיינות. מה מאפיין את הדור הזה יותר ממשפט אחד של רבין, ביום חמישי שלפני הרצח, נוכח "כותל השמות" של נופלי השריון, בלטרון, "יש לי יותר חברים על הקיר מאשר בחיים".

 

הנדבך השני של "מורשת רבין" הוא רעיון השלום, החובה המוסרית המוחלטת של המדינה לחתור לשלום עם המדינות והעמים שבשכנותה. בבת העין של המדינה הדמוקרטית היא ההגנה על חיי האזרח מפני כל סכנה הנשקפת לחייו, בכלל זה סכנות הטרור והמלחמה. השלום הוא מנגנון ההגנה העמוק ביותר. מה מאפיין את תודעת החובה המוסרית הזאת יותר מאמירה אחת של רבין, בעיצומה של מלחמת ששת הימים, נוכח "הכותל המערבי", שמתאים היה לו להיקרא "כותל השלום".

 

הנדבך השלישי של "מורשת רבין" הוא רעיון הריסון הדמוקרטי, החובה המוסרית המוחלטת של האזרח להתרסן כראוי, לרסן כל כוח העומד לרשותו, בהתאם להסדרים ההוגנים של המשטר הדמוקרטי. ריסון הלשון גם הוא ריסון של כוח. מילים יוצרות רעיונות, היוצרים תכניות, היוצרות מעשים, היוצרים סכנות, המביאות חורבן. מה מאפיין את כאב החובה המוסרית הזאת, הפגועה, יותר מהעובדה שרבין נרצח בידי מתנקש, יהודי, דתי, לאומני, קיצוני, שלוח רסן.

 

יצחק רבין מסמל את תרומת דור הבנים המייסדים. יצחק רבין מסמל את חובת החתירה לשלום. יצחק רבין מסמל את חובת ההתרסנות הדמוקרטית. כל אחד יכול להבין זאת, אחת ולתמיד, לקבל ולמסור: על שלושה דברים עומדת "מורשת רבין", על התרומה, על השלום ועל הדמוקרטיה.