פתרון של שלוש מלים

מאת יואל מרקוס, הארץ, 28.11.00

 

הלב נשבר לראות את עיניה הגדולות והיפות. רק בת שמונה ותהילה כהן כבר נידונה לחיות את חייה כששתי רגליה קטועות. לאחיה ישראל בן השבע נקטעה רגל אחת ולאחותה אורית בת ה-12 כף הרגל. אנו קוראים את המלים ורואים את התמונות ורעד של זעם עובר בגופנו. למה ילדים אלה היו צריכים להיות שם בנתיב הפילים?

אנגליה שלחה את ילדיה לקנדה ולא הציבה אותם על הגגות בימי ה"בליץ" על לונדון. קיבוצינו במלחמות ישראל שלחו את הילדים לעומק העורף. מה הילדים עושים באזור האש? מה עושים ההורים שם בנצרים, בכפר דרום, ובכל אותן 40-30 התנחלויות פוליטיות שתקעו מנהיגי המדינה מדור לדור בתירוץ השקר "צורכי ביטחון" ובפועל כדי לקבוע עובדות בלתי הפיכות. על מה נהרגים החיילים שצריכים להגן על המתנחלים הללו? כמה גפיים עוד צריכים להיקטע, וכמה אנשים עוד צריכים להיהרג עד שתימצא ממשלה שיהיה לה האומץ לפנות את היישובים שאינה יכולה להגן עליהם ולהתכווץ לתוך קווים בני הגנה.

הסיסמה "תנו לצה"ל לנצח" שנולדה במחוזות יש"ע, היא צינית ושקרית ביסודה. הברירה איננה עוד בין א"י השלמה לבין חלוקת הארץ. הרעיון המשיחי מת מזמן ומלחמה על רעיון שמת היא איוולת. ממשלה אחראית וצבא הכפוף לה חייבים להתמקד במשימת חלוקת הארץ עם מקסימום של ביטחון ושכנות טובה עם המדינה הפלשתינית שאיש לא יוכל למנוע את כינונה.

צה"ל לא צריך וגם לא יכול להגיע להכרעה, כי אי אפשר לנצח עם שלם. הפצצת עזה מהאוויר היתה משגה קשה. היא היתה גרועה מהרג - כי היא השפילה את המנהיגות שאתה אנו מדברים ופגעה בנו כבומרנג. היא הביאה עלינו נזיפה כשבאופק סכנת הקפאת מכירת נשק לישראל. בסוג האסקלציה שהפעילה הממשלה בלחץ דעת הקהל והצבא לא רק מרחיבים את מעגל האלימות, אלא גם מאבדים לאט לאט את הקשר למטרה, הלא היא הצורך להגיע להסדר.

נכון עושה ברק כשהוא פועל עתה להפסקת אש וחוזר ליעד ההידברות. הוא שגה כשדחף לגמור בהינף חתימה אחת על הדשא בבית הלבן סכסוך בן מאה השנים. הדחיפה הזאת האיצה את הפיצוץ, כותב ד"ר קיסינג'ר ב"לוס אנג'לס טיימס". שני הצדדים לא בשלו להסדר סופי, ועדיף ללכת בשיטת הסדרי הביניים ולהשאיר את הבעיות הקשות לשלב יותר מאוחר אחרי שייווצרו יחסי אמון. עדיפה חשיבה נכונה ממהירות, כותב דוקטור ק'. ישראל, לדעתו, חייבת גם להעריך מחדש את מדיניות ההתנחלות שלה ולפנות בעיקר את היישובים החשופים לאלימות, אפילו בלי הסדר.

עיצוב גבולות הקבע של ישראל תפס אותנו כשאנו נתונים בחולשה פוליטית שלא היתה כדוגמתה בתולדות המדינה. מפלגת העבודה מרוסקת, רוב השרים איבדו את אמונם בברק ולממשלתו אין רוב להתמודד עם חלוקתה מחדש של הארץ, סיום הכיבוש והורדת חלק מההתנחלויות. אילו היינו מדינה עם בעיות כמו דנמרק או בלגיה, אפשר היה להחליף את השלטון במפלגת האופוזיציה, אך מי ששומע את ראשיה נתקף בפלצות. בצד הימני של המפה הזמן עמד מלכת. שם עוד מדברים על עמידה חזקה, על הפעלת כוח, על חיזוק ההתנחלויות, דם ודמעות - מצדה שנת אלפיים. עם אופוזיציה כזאת אסור לכונן ממשלת אחדות - כי משמעותה להלכה ובפועל תהיה נטישת השלום.

הציבור מאוכזב מברק אישית, אך בסקר האחרון של גאלופ עדיין כ-%60 ממנו גם רוצים בתהליך השלום וגם יצביעו בעד ההסכם במשאל עם. מכיוון שהבחירות באופק בכל מקרה, לא נותר לברק אלא לעשות הערכה מחדש של גישתו התכתיבית ולהתמקד בהסדר רב שלבי שיהיה מקובל גם על הפלשתינאים, ועמו ללכת לבחירות. במצב הנוכחי יש רק פתרון אחד, ואפשר לסכמו בשלוש מלים בסטיקר: "תנו לשכל לנצח".