פינוי עכשיו

נצרים, פסגות וחברון אינן גילה ובת-חפר. עזיבה שלהן היא מהלך ריאליסטי וחיוני

יעל פז-מלמד, מעריב, 8.11.00

 

אינתיפאדת אל-אקצה לא פרצה רק בשל המחלוקת סביב חלוקת ירושלים, גם לא סביב זכות השיבה ובעיית הפליטים. מה שהבעיר את האש והוציא אלפי פלשתינים חמושים לרחובות הוא ההתנחלויות, ובעיקר אלו השוכנות בתוך ריכוז פלשתיני גדול: תל-רומיידה, כולל הישוב היהודי בבית הדסה בתוך חברון, פסגות, איתמר, ברכה, נצרים ודומיהן.

כל ההתנחלויות הללו עלו לקרקע באישורן של ממשלות ישראל, הן של הליכוד והן של המערך. אלא שזה אינו אומר שלידתן לא היתה בחטא. מן היום הראשון להיווסדן החלה הספירה לאחור לגבי היום שבו הן תורדנה בכוח מן הקרקע. לכל הממשלות היה ברור ששום הסדר, קבוע או חלקי, לא ישאיר אותן על כנן. זה לא הגיוני, דורש כוחות צבא גדולים כדי להגן עליהן, ואינו מהווה שום יתרון בטחוני או אחר למדינת ישראל.

לא תפישה מדינית או בטחונית כוללת הביאה את ממשלות ישראל לאשר התיישבות של כמה עשרות משפחות בלב חברון, גם לא שליחות ציונית דחופה. זו היתה סתם חולשת דעת, ובעיקר חוסר יכולת להאבק נגד כמה עשרות קיצוניים השמים את מבטחם באלוהים, אבל לא יכולים לשרוד יום אחד ללא ההגנה המאסיבית שהם מקבלים מחיילי צה"ל.

צריך היה לפנות מזמן את כמה עשרות המשפחות עם כמה מאות הילדים היושבים בתוך חברון. הם נמצאים רחוק רחוק מחוץ לקונצנזוס, למרות שבשבועות האחרונים הם זוכים לתמיכה מסוימת בציבור, בזכות היותם מותקפים. צריך היה לפנות אותם מפני שמידת הצדק אינה חלה על ישיבתם שם, שלא לדבר על מידת השכל הישר. כל הטענות בדבר זכותנו ההסטורית אינן יכולות לבטל את הזעם שחשים תושבי חברון, כמו גם תושבים רבים בארץ, לנוכח ההפרה הבוטה של זכויות אזרח והטלת עוצר על עשרות אלפי תושבי חברון בכל פעם שאנשי הישוב חשים שמאיימים על חייהם.

הוא הדין בתושבי נצרים. ישוב שתושביו יכולים להגיע אליו רק במסוקים ברגע שפורצות מהומות, הוא ישוב שאין לו זכות קיום. זו לא תבוסתנות, זו צריכה להיות מדיניות ברורה ובוטחת. זהו התרגום של מדיניות ההפרדה, עליה מרבים לדבר היום. סיסמאות שהפכו עם השנים לריקות מתוכן, נוסח יכולת העמידה של המתיישבים וחוסנם, או ארץ-ישראל הנקנית ביסורים, אינן יכולות לעמוד יותר במבחן האלמנטרי של פוליטיקה ריאלית.

היום ברור לכל שעל מה שחשבנו פעם כארץ ישראל השלמה, תצטרכנה לחיות שתי מדינות, שלנו ושלהם. פסגות ונצרים ובית הדסה שייכות לשטח המדינה שלהם - המדינה הפלשתינית. גילה, לעומתן, שייכת לשלנו. וגם הישוב בת-חפר. למה? כי גילה היא חלק מירושלים הישראלית, ופסגות היא חלק מרמאללה הפלשתינית.

הדמגוגיה הטוענת שאחרי שנעזוב את איתמר הם ירצו את יפו ואת עכו, נשמעת לכאורה משכנעת, בעיקר לנוכח האירועים האחרונים, אבל גם מי שמשתמש בה לצרכיו יודע שהיא עורבא פרח. השאלה איננה מה הם ירצו, אלא מה אנחנו צריכים לתת. ואנחנו לא צריכים להשאיר מובלעות של כמה ישובים קיקיוניים בלב ליבה של אוכלוסיה פלשתינית, כי אחרת לעולם לא יגיע הרגע של סיום הסכסוך.

הדיווחים החוזרים ונשנים על רוחם האיתנה של המתנחלים וילדיהם הקטנים והמפוחדים, מעוררים אצל חלק מאתנו נוסטלגיה לימי קום המדינה. כאז כן עתה נחושים אנו לדבוק באדמת הארץ, מעטים מול רבים, כמעט נגד כל הסיכויים.

אלא שתפקידי דוד וגולית השתנו. עכשיו אנחנו החזקים והרבים, והמעטים עומדים מול הרבים בזכות הרבה מאוד חיילי צה"ל המסכנים את נפשם יום יום. טוב עשתה קבוצת הנשים למען השלום שהתארגנה באחרונה, כששמה לה למטרה ראשונה להוריד את הישובים הללו ממפת השטחים. זוהי המטרה הראשונה שצריכה ללכד היום את מחנה השלום. לא חלוקת ירושלים, אלא פינוי נצרים.