סיפור פשוט

מאת דני רבינוביץ, הארץ, 2.11.00

 

אסור שהכאוס המדמם שהולך ונהפך לחלק מהשגרה בשטחים, ומקרין גם אל מעבר לקו הירוק, יטשטש את ההיגיון הפשוט שעומד בבסיס האירועים. בניגוד לספין התקשורתי של אהוד ברק ושלמה בן-עמי, העם הפלשתיני לא עבר טרנספורמציה מסתורית בלתי צפויה ולא מוסברת בתחילת אוקטובר. הפלשתינאים לא ויתרו פתאום על הסיכוי לחיות בעצמאות, בכבוד ובשלום לצד ישראל. הנהגתם לא לקתה בשיגעון גדלות ולא החליטה להשתמש בנשק קל כדי למחוק מהמפה את ישראל - מעצמה בסדר גודל בינוני - בגלל איזה ניסוח לא מספק בוועידת קמפ-דייוויד. האינתיפאדה הלוהטת של אל-אקצה באה ממקום אחר, ברור הרבה יותר. היא ניסיון נחוש וממוקד של הפלשתינאים להחזיר לידיהם את כל השטח שנלקח מהם, ריק מהתנחלויות, כדי להקים בו מדינה בת קיימא.

הגדה המערבית אבדה לפלשתינאים אחרי מלחמת 1948. המלך עבדאללה, שבסדרת הסכמים חשאיים עם מנהיגי הציונות לפני המלחמה ההיא ובמהלכה קיבל דריסת רגל בירושלים המזרחית, ניצל את הוואקום השלטוני שנוצר בגדה וצירף אותה לממלכתו. ברצועת עזה היתה דינמיקה שונה, אך תוצאה זהה: בין 1948 ל-1967 שלטו בה המצרים על אוכלוסייה פלשתינית גדולה וענייה, שבה שיעור פליטי מלחמת 1948 עלה על שיעור התושבים המקוריים. ב-1967 הוחלפו השלטון הירדני והמצרי בגדה וברצועה בכיבוש הישראלי, ומאז סוף שנות ה-60 מנהלים הפלשתינאים מאבק מדיני, מלווה לפרקים בפעולות גרילה ובמרי אזרחי, כדי להשיג שליטה מחודשת באדמתם ובגורלם.

אינתיפאדת אל-אקצה פרצה כשהתהליך המדיני, מוועידת מדריד ועד קמפ-דייוויד, מיצה את עצמו בלי תוצאות מבחינת הפלשתינאים. ברק חשב אולי שההצעה שהגה בעצה אחת עם קלינטון בקמפ-דייוויד היא אירוע היסטורי חסר תקדים, מפגן ענק של נדיבות. הוא לא חשף אותה מעולם, אבל דיבר עליה בשטף ובשכנוע, שנתנו תחושה של עסקה שהפלשתינאים, אם הם יודעים מה טוב להם, יחטפו בלי היסוס. פרץ האנרגיה המדהים הבוקע בחודש האחרון מן השטחים מבהיר היטב את גודל הטעות. כל יום שעובר ממחיש עוד יותר את המרחק הענקי שבין הצעת ברק וקלינטון לבין נוסחה שאתה העם הפלשתיני והנהגתו יכולים לחיות.

כל הרהיטות והתחכום של אהוד ברק, איש שאומרים עליו שאינו יודע את חוכמת הפשטות, לא יצליחו לכופף עובדת יסוד אלמנטרית: הפלשתינאים לא יסכימו להכריז על קץ הסכסוך לפני שיקבלו את כל השטחים, בלא התנחלויות, לבד אולי מתיקוני גבול קלים בשוליים. ההכרעה שהציבור הישראלי הצליח לדחות יותר מ-30 שנה חוזרת אליו עכשיו מתוך האש והעשן כמו בומרנג עקשן.

הדיון בעתיד השטחים, שהושתק בשעת הכושר הקצרה של סוף שנות ה-60, נהפך לבעייתי אחרי ההתנחלות במלון פארק בחברון ובסבסטיה, והסתבך בגלל תמיכת כל הממשלות בהתנחלויות מאז ועד היום - תקוע עכשיו למערכת הפוליטית כמו עצם משוננת בגרון. אין ממשלה בישראל שתעז להחזיר את השטחים ולהוריד התנחלויות. אין גם ממשלה שמוכנה להודות בפה מלא, שהדם, הסבל והשנאה שהמזרח התיכון, כולל ישראל, עומדים לחוות הם מחיר המשך הכיבוש וההתעקשות על השארת ההתנחלויות על כנן.

זוהי הטרגדיה שהולכת ונפרשת לעינינו, שעומדת לעצב בעתיד הנראה לעין את חיינו ואת חיי שכנינו בצלמה המעוות. הפלשתינאים חולמים על תסריט קוסובו, שבו טעות נוסח כפר כנא או החלטה מבצעית לא שקולה יפיקו מראות זוועה, שצופי הטלוויזיה לא יוכלו להבליג נכחן. רגשות כאלה, בצירוף החשש ליציבות המשטרים הערביים בגלל תסיסה פרו-פלשתינית, הם, בחזון הפלשתיני, המפתח ללחץ מערבי מסיווי, שיכריח את ישראל לפנות את השטח ולהוריד את ההתנחלויות. עד שזה יקרה תהיה לבנוניזציה הדרגתית של השטח, עם הקזת דם הולכת וגוברת של צה"ל.

הכוח הצבאי של ישראל גדול עשרות מונים מזה של הפלשתינאים. כוח העמידה והלכידות הפלשתיני, לעומת זאת, עדיף על זה של ישראל. כל זאת גם בגלל אנרגיות הזעם שנאגרו אצל הפלשתינאים תחת הכיבוש, וגם מפני שתנועות לאומיות המתקרבות להגשמת חזונן מצליחות לגייס תעצומות נפש, שעמים ותיקים יותר שכחו זה כבר את קיומן. אבל בעיקר, כי למדינות קולוניאליות אין כוח עמידה - יש להן רק תקופות זוהר. תקופת הזוהר של ישראל בשטחים, למי שכבר שכח, נסדקה כששמיר הלך למדריד ונגמרה במזל טוב כשנתניהו החזיר את חברון. כוח העמידה האמיתי של ישראל, לעומת זאת, יתגלה, אם בעקבות הסדר משמעותי עם הפלשתינאים יקום איום על גבולות הקו הירוק.