אומרים שהיה פה שמח

 

התנועה ליציאה מהשטחים עם הסרבנות צריכה להיות במרכז הויכוח הציבורי

 

יאיר לפיד, מעריב, 22.2.02

 

 

שמש. למרות שיום שישי היה יפה, היינו מעטים מהרגיל בקפה של שלום. כמו תמיד, לקחנו קודם כל את העיתונים וכוס קפה שחור והתחלנו לדפדף. אחרי כמה דקות הצטברה בצד ערימה של חלקי העיתון המיותרים, אלה שלאף אחד אין כוח לקרוא. קודם החדשות, אחר כך עמודי הפוליטיקה, בסוף הכלכלה. אחרי 20 דקות כבר היינו מוכנים לשש בש.

 

סרבנים. שלושה שבועות עברו מאז ראיינתי בטלוויזיה את יניב איצקוביץ' ודוד זונשיין, שני יוזמי מכתב הקצינים. הם כעסו עלי אחרי הראיון הזה. הרגישו שלא נתתי להם לדבר, שלא הייתי קשוב מספיק, שהייתי אנטי. אני לא ממש מתעלף מהכעס הזה. הוא חלק מהמקצוע. תן לבן אדם להתראיין חודש רצוף, והוא עדיין ייצא בהרגשה שעוד היה לו מה להגיד. מאז אני מתכתב עם כמה מהסרבנים (לא דוד ויניב, אולי הם כעסו מדי). זוהי התכתבות פרטית שלא הותר לי לצטט ממנה, אז אני רק אתן את רוח הדברים. המכתבים הראשונים היו בעיקר נעלבים, הבאים כבר הלכו לתוך העניין. התחושה הראשונית שלהם היא שלא באמת מקשיבים. שהנטייה הישראלית להכניס כל דבר לתוך קטלוג עובדת נגדם. שמו אותם בלקסיקון תחת הערך "שמאלנים מפונקים" והמשיכו הלאה. גם אחרי שקראתי הכל - מנומק, מפורט, בעברית טובה של בוגרי אוניברסיטה - אני לא מוכן להעיד להגנתם במשפט. מצד שני, אין לי בעיה לתת למענם עדות אופי. לא מדובר בפינוק. הם פוחדים. יותר מכל, מפחיד אותם שהם פושעים. אם אתה רוצה להיות אדם טוב, אין פחד גדול מזה. העובדה שההנהגה במדינה אומרת להם שזה בסדר, לא משכנעת אותם. לא מפני שהם חושבים שההנהגה מרושעת, אלא מפני שהם - ובזה הם לא שונים מרובנו - חושבים שאין פה בכלל הנהגה. רק חבורה של פוליטיקאים לא מרשימים במיוחד, שאין להם שום סמכות מוסרית. 35 שנה שורר בשטחים מצב חירום זמני, אמר לי אחד מהם, איך 35 שנה יכולות להיות זמניות? התשובה שלי, ברוב הפעמים, היא שהם צודקים, אבל לא במקום הנכון. הדוגמה הטובה ביותר היא דווקא של חנן פורת וחבריו. ביום שהם יצרו זיהוי בין התנועה לארץ ישראל השלמה ובין המשיחיות הדתית, הם הרגו בעצם את התנועה שלהם. באותה מידה, אם אתה מזהה את התנועה ליציאה מהשטחים עם הסרבנות, אתה מרחיק אותה אל השוליים. זה לא מקומה. היא צריכה להיות במרכז הוויכוח הציבורי בישראל, לא בכלא שש.

 

מלון. באמצע השבוע חיפשתי חבר באחד המלונות הכי גדולים בתל- אביב. סתם, מסקרנות, שאלתי את הפקידה כמה חדרים במלון מאוישים בימים מוטרפים אלה. "שישה" היא אמרה. רק 6.

 

הקצין. שלושה ימים אחרי פיצוץ טנק המרכבה בציר קרני-נצרים, פגשתי את אחד הקצינים שתחקרו את האירוע ושאלתי אותו מה קרה שם. אחרי שהוא בירר מה מותר ומה אסור להגיד, הוא לקח דף ועט ושרטט לי את האירוע שלב-שלב. ברגע מסוים נפרדתי מהפרטים הטכניים ורק הקשבתי לו. איש אינטליגנטי, בהיר, ישר עם עצמו כמעט באופן אכזרי. בחיים אחרים הוא היה מחמם כבר את המיליון הראשון. יום אחד, כשנשב לחשבן עם עצמנו את האינתיפאדה, נצטרך להוסיף לסיכום את מיליוני תאי המוח הטובים שבזבזנו שם. כשהריכוז שלי חזר, הוא אמר: "החלק העצוב הוא, שאם היינו צריכים לפעול שוב, באותן נסיבות בדיוק, כנראה שהיינו פועלים בדיוק אותו דבר. לא נעשו שם טעויות, ככה פשוט בנוי השטח".

 

העצומה. הילדים מיטבתה יצרו איתי קשר בשבוע שעבר. הם קראו מה שאני - ואחרים - כתבנו על הנכים והחליטו לכעוס. לפעמים כעס הוא הרגש הכי אציל. גם הרעיון שלהם לא רע. הם החליטו לגייס את הילדים, כל הילדים, ולהפוך אותם לכוח. המטרה הראשונית שלהם היא להשיג מיליון חתימות של ילדים על המסמך שהם מפיצים. יכול להיות שזה נשמע שאפתני קצת, אבל כל טמבל יכול להיות צנוע. הכותרת של המסמך היא "לא מוכנים לשתוק". מתחת כתוב: "ראש הממשלה, מר שרון. אנחנו לא מוכנים לשתוק יותר לנוכח העוול המתמשך כלפי הנכים במדינתנו. לא ייתכן שימצאו 1,417,000 שקלים לכל לשכת שר בלי תיק בממשלת שרון ולא יימצאו הכספים לתיקון מצבם העגום של הנכים. לא מתקבל על הדעת שבעת חלוקת מאות מיליוני השקלים של תקציב המדינה (הם טועים פה, מדובר בעשרות מיליארדים) לא יימצא פתרון ראוי. איננו מוכנים לשתוק ולתת למדינה להמשיך לקפח את אלה שחייהם קשים מלכתחילה. אנו דורשים שישונו סדרי העדיפויות בתקציב כך שציבור הנכים יוכל לחיות במדינת ישראל בגאווה הראויה לו. לא נשתוק ולא נשקוט עד שיתוקן המצב! אנא, צא מהאדישות! על החתום, חברת הילדים מיטבתה". אז נכון שפה ושם הייתי משנה את הניסוח (קצת פחות סימני קריאה!), אבל ראיתי כבר מהפכות צודקות פחות שהתחילו עם הרבה יותר. הכתובת שלהם באינטרנט היא .www.yotvata.org/noar אם הייתי ילד, הייתי מצטרף.

 

 

6,000. בלחץ הלובי החקלאי, הממשלה אישרה השבוע להביא לארץ עוד 6,000 עובדים זרים. בצומת ליד הבית שלי עומדים כל בוקר שלושה פועלים סינים לא חוקיים, מחפשים עבודה. ניגשתי ושאלתי אם הם מוכנים לעבוד בחקלאות. בטח-בטח, הם אמרו. הצעתי להם 2,500 שקל לחודש. בטח-בטח, הם אמרו, בטח-בטח. במקום זה, יגרשו אותם ב-5,000 שקל ויביאו חדשים בעוד 5,000. בטח-בטח.