נוסח הנאום של יו"ר הכנסת, ח"כ אברהם בורג

בישיבה המיוחדת לזכרו של יצחק רבין - 29.10.2001

 

 

יצחק רבין ז"ל. זאת השנה השישית שאנו באים לספוד לו ולבכות. שש שנים מאז מתנקש יהודי, מזוהה בערכיו חמוש באידיאולוגיה קיצונית, רצח בלב קר ובזדון את ראש הממשלה הנבחר של מדינת ישראל. שש שנים מאז והדמוקרטיה עוד לא נרפאה מן הפצע. עוד לא לכולם ברור שאלימות אסור לה להיות והיא לא תהיה חלק מהשיחה הפוליטית והדמוקרטית של ישראל.

 

שש שנים שבהם כל הקלפים נטרפו, מגדלים חרבו ונפלו לארץ, חלומות התנפצו, תקוות היו לזרעי ייאוש. הרוצח בכלא, הנרצח במעבה האדמה ואנחנו אי שם ביניהם, כלואים שוב במעגל האיבה, קוברים שוב את מתינו, אטומים למתיהם.

 

נכון לעכשיו מי שרצח את יצחק רבין רצח גם את תקוותו ומעשהו האחרון; את סיכוי השלום שהוענק לנו על ידו. אנחנו כבר לא מאמינים, הם כבר לא מאמינים. אנחנו זועמים ונוטרים והם נוקמים ומתאבדים ומוצא אין ממעגל הצלמוות. הם הורגים בחדרה ואנחנו כבר שוב בפאתי ערי הגדה. הרובים יורים והאבלים בוכים.

 

עם הזמן החולף אנחנו אבלים לא רק עליו, האיש החסר, ולא רק על משפחתו, הממאנת להינחם אלא גם עלינו, אזרחי ישראל שנותרנו לבד עם חיוכו של רוצח עם קיברו של מנהיג ועם מציאות פרועה ללא חזון , וללא כיוון.

 

מדברים היום הרבה על מורשת רבין. האחד רואה בה את השלום. והאחר את האסון. יש אפילו הטוענים, מעל הבמה הזאת, כי אחרים הם ממשיכי דרכה המקוריים והנאמנים של תנועת העבודה ואילו חלומותיו המציאותיים של יצחק רבין לא היו אלא סטייה מדרך התנועה.

 

אז הבה נברר מה היא מורשתו והאם יש לה תוקף גם עתה כשהשלום נראה רחוק כל כך. כשרוחות המלחמה מנשבות בארץ כמו סתיו עצוב לפני חורף אלים נוסף.

 

כל אחד מאיתנו חייב כל העת בביקורת עצמית נוקבת. לשאול את עצמו ואת הסובבים אותו. האם אני צודק, האם אני טועה. האם יש לי כיוון ודרך, האם יש לי פתרון ועצה. אמת, מזה שנה כולנו נבוכים. לאנשי השלום שבקרבנו, שרצינו כל כך שלום אנושי, בנינו לבין הפלשתינאים הסתבר כי אין מזרח תיכון חדש והשלום של כאן הוא חלקי יותר וקטלני יותר. ולאלה מאיתנו הבאים מימין הסתבר כי אין פתרון בכוח, אין נוסחה צבאית שתפתור ותנצח את שאיפת החירות של עם אחר. וכך בין ימין תוהה לשמאל מחפש נעה מטוטלת המבוכה הישראלית. ובין לבין עוד אין לנו תפיסה חדשה. תקווה חדשה.

 

כאן בדיוק. בנקודת ההשקה שבין החלומות לשבריהם טמונה מורשתו של רבין, מכאן יוצאת דרכו, דרך תנועת העבודה ההיסטורית, אל מחוזות הפתרון. מדינת ישראל רוצה, לו ניתן היה הדבר, לחיות בשלמות את שלושת שאיפותיה. הראשונה, להיות דמוקרטיה מלאה וערכית, מדינת שוויון וצדק לכל אזרחיה ללא הבדל דת - גזע ומין. השניה - להיות באותה העת ממש מדינת העם היהודי ולשמר את הרוב היהודי ואת האופי הלאומי של מדינתו היחידה של העם העתיק והמיוסר שלנו והשלישית - לשמר את המולדת ההיסטורית, זו שהובטחה לנו רק בפרשת השבוע של שלשום, את ארץ ישראל השלימה, ערש הציויליזציה היהודית.

 

שנים רבות דחינו את ההכרעה. חשבנו כי שישה ימים של נסים וגבורות ב-67', יספיקו לנו ליום השביעי הנמשך כבר יותר משלשה עשורי שנים. ברחנו מההכרעה איחזנו את עיני עצמנו. רצינו הכל והגענו אל סף הלא כלום. כי הישר בעת הזו יודה: אי אפשר לקיים את שלוש השלמויות הישראליות במלואן.

 

מי שרוצה לשמר חלק חייב לוותר על משהו. כמו אברהם ולוט. צריך להכריע. מי שרוצה דמוקרטיה מלאה ורוב יהודי לא יכול להחזיק בכל ארצנו שבין הירדן לים ארץ אחת המלאה בהמון אדם, בבני עמנו ובבני עם אחר. עם רצונות לאומיים אחרים.

 

ומי שרוצה להחזיק ברוב יהודי ובארץ ישראל השלימה חייב לוותר על הדמוקרטיה כדרך ואורח חיים ולקיים כאן משטר אפל של אפליה וכפיה, ומי שרוצה לשמור על הדמוקרטיה ועל ארץ ישראל השלימה חייב לוותר על נאמנותו למדינה יהודית שיש בה רוב מוצק לעם היהודי.

 

יום אחד אחרי הרבה שנות חספוס צבאי והרבה, שנות עידון אזרחי, קם יצחק רבין לבוקר ישראלי חדש. הוא הבין לפני עשור את שרבים היום היו רוצים לשכוח ולהעלים. הוא הבין שאי אפשר לדחות את ההחלטה. הוא הבין שהכיבוש משחית והתעלמות הורסת. ורבין הכריע וזו מורשתו ומורשת תנועתו. הוא קבע את סדר העדיפות הלאומי כך, בבירור: מדינה יהודית עם רוב יהודי ומשטר חיים דמוקרטי, שוויוני וצודק.

 

כדי לשמור על השתיים צריך לוותר, בכאב ובאבל על השלישית, על ארץ ישראל השלימה. אין מסך של אלימות ואין מסכת של טעויות פלשתינאיות שיצליחו להסתיר את הבהירות שבהכרעתו ואת האמת שבמורשתו. תמיד יבא בסוף היום שבו נאלץ להתייצב בפני האמת, אמת הוויתור למען החיים, אמת הפשרה שתעשה בכל חומרת הרחמים. זוהי מורשתו של יצחק רבין; הסכם עם המציאות ולא חיים בחלום מנותק, פשרה עם האפשרויות וסוף לבריחה הציונית מפני ההתמודדות עם שאלת השאלות של חיינו.

 

את אותה הכרעה ממש כפה יצחק רבין על העם הפלשתינאי השכן לנו. גם להם אין מנוס מהכרעה; סבל נורא ומתמשך או ויתור על חלום פלשתין השלימה והשלמה עם מדינת ישראל, שתי מדינות של שני עמים בידידות. לפלשתינאים נאמר ביום הזה.

 

זכרו את רבין. הוא סמל של כולנו. בשדה המערכה: בנחישות ובקשיחות ובזירה המדינית בהידברות ובנדיבות. יש לנו עם חזק וחסון. כבר היינו במצבים קשים הרבה יותר ומעולם לא ויתרנו על התקווה. לכן היא בת שנות אלפיים. יש לנו סבלנות של היסטוריה שלימה. ואנחנו מחכים לכם. תבחרו באגרוף נצטער ונגיב תושיטו את היד נשמח ונתפשר.

 

אז כשאנחנו באים לבכות לו היום ולזוכרו. חובה עלינו לזכור את צוואתו ומורשתו: היה ישר עם עצמך, אמור אמת לעם, החלט ואל תברח. אהוב שלום ורדוף שלום. יש לשלום מחירים אבל עלויותיה של המלחמה יקרות יותר, הרבה יותר. והשלום הזה אף על פי שיתמהמה עם כל זה נחכה לו בכל יום שיבא. למען ילדינו, למען דורות העתיד ולזיכרו של יצחק ז"ל.