עוד ניצחון כזה

מאיר שלו, ידיעות אחרונות, 24.11.00

 

באחרונה התנחלה לה סיסמה חדשה בארצנו: "תנו לצה"ל לנצח". להבדיל מסיסמאות רבות אחרות, "תנו לצה"ל לנצח" היא סיסמא נאה ואופטימית. למעשה, כרוכה בה רק בעיה אחת: ככל הזכור לנו, צה"ל כבר ניצח כמה וכמה פעמים, ולא סתם ניצחונות, אלא ניצחונות גדולים ומפוארים, אשר מילאו את ליבותינו גאווה והביאונו עד הלום. על כן ברצוני לשאול: על איזה ניצחון אנחנו מדברים הפעם?

אני משער שמחברי הסיסמא אינם מתכוונים לעוד מופע זיקוקים בלתי מספק בעליל, מהסוג שמסוקי הקרב שלנו עורכים מדי פעם בשמי עזה. הפעם, אין לי ספק, הם מתכוונים לניצחון של ממש. האם למשל, הם יסתפקו בניצחון שיזקיף את קומתנו וישביע את נקמנותנו, משהו בנוסח של ההתנקשות ב"מהנדס", אותו יחיא עייאש?

ואולי הכוונה לניצחון שיגמד את אויבינו לנצח נצחים, כמו המכה שהנחנו על השייח' מוסאווי, ואשר אחריה לא שמענו יותר על הארגון המתקרא "חיזבאללה"?

ושמא הכוונה לניצחון ענק מימדים, שאחריו לא ירימו אויבינו את ראשם לעד, כמו הניצחונות הגדולים שנחלנו במבצעי "דין וחשבון" וענבי זעם", שהביאו לנו שקט שמאז, כידוע, לא הופר?

ואולי ניתן לצה"ל נצח ניצחון בדמות הניצחונות הגדולים שנחלה היחידה 101, ואשר גרמו לאויבינו לארוז ולהסתלק, כי הבינו שאין להם עוד תקווה וסיכוי?

ואולי הכוונה לניצחון שנחלנו במבצע "ליטני", שאחרי שוב לא העזו המחבלים להראות את פרצופם השעיר באזור?

אכן, רבים-רבים הם הניצחונות, והבחירה ביניהם קשה. אבל אין ספק, שאם באמת ובתמים אנו רוצים לתת לצה"ל לנצח, ראוי להלך בגדולות. אפשר לכבוש בשישה ימים את סיני, את הגדה המערבית ואת הגולן, להקים את קו בר-לב, לייסד את ימית, לשוב לקונייטרה, לחזור לשכם, ליריחו ורמאללה, ואנא, לא לשכוח את קבר יוסף.

מה שהכי הכי חשוב, כמובן, הוא להקים התנחלויות, כי אם לא נקים התנחלויות, יכול להיות שאויבינו לא יבנו מה גדול הוא הניצחון שנתנו לצה"ל לנצח. אפשר להתחיל בחברון ובסבסטיה, ולהמשיך בנצרים ובמעון, בכפר דרום ובפסגות, כדי שלא רק הם, שגם אנחנו לא נשכח איך נראים ניצחונות.

 

הסבר לדורות הבאים

מדי שנה, בתשעה באב, אנחנו שבים ומתווכחים מי אשם בחורבן הבית. לצורך העניין נשלפות אז מן הנפטלין כל מיני מעשיות חביבות, על קמצא ובר קמצא, על אשת הנגר, על התרנגולת והתרנגול ועוד כיוצא באלה הסברים מעמיקים וממצים, שמתירים את כולנו פעורי פה בעליל אך בערפל היסטוריוסופי מסויים.

כיוון שאני חש אחריות מסויימת ביחס לדורות הבאים, אני סבור שמן הראוי לחסוך מהם את העירפול הזה בנוגע לחורבן שלנו. הרי ברור שבעוד אלף או אלפיים שנה הם יצומו לזכר חורבננו, ינעלו נעלי התעמלות ויתווכחו מדוע חרבה ישראל. והרי איננו רוצים שיסבלו כמונו מכל מיני אגדות חסרות שחר, מצוצות מן האצבע, קלוטות מן האוויר, שמנסות להסביר מדוע חרבנו.

על כן אני מציע להכין למענם פתק קטן, להטמין אותו בבקבוק שייקבר בגנזך המדינה, ובו, לשם שינוי, תיכתב האמת.

ובכן, דורות באים יקרים, באשר תהיו, שימו לב:

הבית השלישי נחרב כי כל ממשלותיו, זו אחר זו, נגררו אחרי קומץ קיצוני, משיחי ואלים של מתנחלים.

הוא נחרב כי השקיע את כל אונו ואת כל יכולתו ואת תעצומות נפשו בכיבושו של עם אחר.

הוא נחרב כי הניח ליסודות פרימיטיביים להשתלט על חייו.

הוא נחרב כי לא הפריד בין דתו ומדיניותו.

הוא נחרב כי לא קמו מספיק מנהיגים חכמים ואמיצים.

וכמעט שכחנו – הוא נחרב כי נתן לצה"ל לנצח.