מותו של הסטטוס קוו

 

יואל מרקוס, הארץ, 2.12.03

 

 

אם ראש הממשלה סובל מסחרחורת, אל ירוץ לרופא. היא לא נובעת ממצבו הבריאותי, אלא מהקרקע הרועדת תחת רגליו. לא בדיוק רעידת אדמה מן הטבע, אלא נהימותיו ונשימותיו האחרונות של הסטטוס קוו. פרפורי הגסיסה של מדיניות רווח הזמן, שהנחתה את תפישת עולמו של שרון, שכל עוד הוא ובוש בסדר הכל בסדר. שבעולם זה של טרור איסלאמי אנחנו נחשבים בצד הטובים. שאפשר לצאת ידי חובה עם מטבעות לשון כמו "אנו מוכנים לוויתורים כואבים" ולנוח. בעיקר לנוח. בתקווה שאפשר לסמוך על הפלשתינאים, שלעולם לא יהיו מסוגלים להעמיד את שרון במבחן הוויתורים הכואבים. העיקר שנהיה בסדר עם בוש. העיקר שהאירופים יתחילו סוף סוף להבין מה זה לחיות בצל הטרור.

 

ואז בוקר אחד מתעורר ראש הממשלה ומגלה, שהוא אמנם עמד איתן על שלו, אך העולם זז נגדנו. ובמקביל גם הציבור הישראלי החל מאבד את אמונו בכוחו ובתבונתו האגדיים שיביאו לנו את השלום והביטחון. הדריכה במקום, שראש הממשלה הפך אותה לאמנות, היתה לו בסופו של דבר לרועץ. הסקרים הפנימיים הראו סימנים מדאיגים של ירידה בפופולריות שלו. וכך, בוקר אחד, הוא מקיץ ומגלה, שכל הסביבה שלו בתזזית של פעילות - אילון-נוסייבה, יוזמת ז'נווה, סמינר במדריד, מפגש בלונדון - ורק הוא נותר לבדו באפס מעשה עם הסטטוס קוו הגווע.

 

מצד אחד הוא נתון בלחץ אמריקאי לעשות מהלכים להקל על חיי הפלשתינאים ולתת להם איתותי אור בקצה המנהרה החשוכה שלהם. הממשל מקצץ לנו את הערבויות, תובע מאתנו להפסיק את בניית הגדר ואת הרחבת ההתנחלויות. גישושים לביקור קרוב של שרון בוואשינגטון נדחו. בוש גוער בישראל בפומבי בלונדון ומצביע בעד החלטת מועצת הביטחון לאמץ את מפת הדרכים, שמשמעותה העברת התוכנית לניהול בינלאומי. המהלך שהפחיד אותנו יותר מכל בכל דור ודור.

 

מצד אחר, בוש השקוע בבחירות ייזהר בשנה הבאה מלהפעיל את מכבש הלחצים ולכפות הסדר על ישראל. אך אם ייבחר מחדש, הוא יהיה יותר אגרסיווי. יש הסכמה מפורשת בינו לבין בלייר, שהשותפות למלחמה בטרור האיסלאמי הקיצוני מותנית בפתרון הסכסוך שלנו. אירופה מגנה את ישראל בכל מישור ורמה, כולל סנקציות וחרמות שעוררו רגשות אנטישמיים רדומים. ראש הממשלה הפך את גלגל האשם התורן עלינו. הפלשתינאים חזרו להיות האנדרדוג, וישראל נהפכה מקורבן טרור לכובש חסר לב.

 

רעידת האדמה הגדולה ביותר הורגשה בישראל לנוכח ההשלכות של חוסר המוצא ממצב המלחמה בכל תחומי החיים, בעיקר הכלכלי. מה שמאיר שטרית תיאר באחרונה בשלוש מלים: "המדינה במצב דפוק". הישיבה על הגדר, המנטרות שאין עם מי לדבר, שלא מדברים כשיורים ואם לא יורים לא נוקטים שום יוזמה, שאין פרטנר, לא תאמו את משאלות הלב של הציבור השואף להסדר ובשל לוויתורים. נקודת המפנה חלה ב-9 בספטמבר במכתב הטייסים, העילית והיהלומים שבכתר, שהביעו בדרכם את התחושה שכך זה לא יכול להימשך. הריקנות החלה מתמלאת במחאות ובפעילות: הראיון של ארבעת ראשי השב"כ, התבטאויות הרמטכ"ל שאין בכוחנו להדביר את הטרור בכוח וכי הגיעה העת למהלך מדיני, ולבסוף היוזמות וההידברויות הפרטיות עם הפלשתינאים. אפילו בעבודה אובחן נס של תחיית המתים.

 

שבוי בלחץ הסביבתי בארץ ובעולם שכך זה לא יכול להימשך, מגיע שרון לנקודה, שלוקסוס הדריכה במקום אינו עוד אופציה. הוא אולי שוב מבלף ואולי שוב הכל טקטיקה. אך אמירותיו על מהלכים חד-צדדיים, על פינוי אפשרי של מאחזים ועל תוכניות חדשות שהוא רוקם כביכול נשמעות כנהמת האריה שמתעורר משנתו. אמת או בלוף, כשהאדמה רועדת אפילו מלך החיות יודע שצריך לרוץ קדימה.