מיתוס "תשתיות הטרור"

 

את תשתיות הטרור אי אפשר לחסל, וצה"ל אף פעם לא חיסל. לטרור אין תשתיות. זה כוחו המפלצתי. אבל זו הדרך של הממשלה להתקדם לשום מקום.

 

יעל פז-מלמד, מעריב, 21.11.03

 

 

 

כמעט רבע שעה של זמן אוויר קיבל שלשום בגלי צה"ל שר החוץ סילבן שלום, כדי לא לומר כלום, למעט חזרה מעייפת ומייאשת על המנטרה האחת והיחידה של הפוליטיקאים הישראלים: חיסול תשתיות הטרור. המנטרה הזו, שתמיד נאמרת בהקשר של איום ופטרונות, היא הדרך הבטוחה והנוחה ביותר של ראש הממשלה ומרבית שריו לא להתקדם לשום מקום. זה הרי לא אנחנו. זה הם. קודם שיחסלו את "תשתיות הטרור", אחר כך נדבר. ומאחר שברור לחלוטין שאת תשתיות הטרור אי אפשר לחסל, לפחות לא בשלב הזה, הנה לכם פתרון מושלם להמשך המצב הקיים. לא צריך לקבל הכרעות, לא צריך להרגיז את המפד"ל ואת שרי הימין נוסח לימור לבנת ועוזי לנדאו, ואפשר לקנות עוד כמה חודשים של שקט תעשייתי בממשלה.

 

את תשתיות הטרור אי אפשר לחסל, בעיקר מפני שלטרור אין כמעט תשתיות. זה כוחו המפלצתי. כל חדר נידח בבית עזוב בשכונה עוד יותר עזובה, הוא תשתית של טרור. אפשר להחביא בו מבוקשים, נשק, לייצר חגורות נפץ למתאבדים. אחרי זמן מה, כאשר יש חשש שכוחות הביטחון יעלו על החדר הזה, אוספים את מה שאוספים, ועוברים לבית אחר, כדי לייצר משם עוד תשתית לטרור. גם מבצעי פיגועי ההתאבדות אינם זקוקים לתשתית. צריך מתאבד, וכאלה יש בלי סוף, צריך קצת מודיעין, ברמה שכל אחד יכול לאסוף, צריך מישהו שיתנדב להסיע את המתאבד, וזה פחות או יותר הכל.

 

כמובן שצריך להילחם מלחמת חורמה בטרור ובטרוריסטים, בכל האמצעים שרק אפשר, אבל מי שמצפה לחיסול התשתיות הללו, אומר למעשה שאינו מתכוון ברצינות לנהל שום משא ומתן, לא על הפסקת אש ולא על הסדר כלשהו. עשרות שנים יושב צה"ל הגדול, החזק והמתוחכם בתוככי הערים הפלשתיניות, ולא רק שלא הצליח לחסל את תשתיות הטרור, אלא להפך, הטרור רק מעמיק את שורשיו ואת פיגועיו. אז כיצד ניתן לצפות מאבו-מאזן או מאבו-עלא, שהם יצליחו במקום שצה"ל נכשל בו?

 

האמת היא, ככל הנראה, שלא ממש מצפים מהם להצליח. יודעים שאי אפשר. אבל אנחנו הרי החזקים, השולטים, אדוני הארץ שלהם, אז למה שלא נזרוק להם את התנאי הזה בפנים, ונמשיך בשקט במדיניות החיסולים, הסגרים, הכתרים ומירור חיי האוכלוסייה. אם לא יועיל-ולא יועיל - לפחות יהיה לנו תירוץ טוב כלפי הנשיא בוש. זה לא אנחנו שלא רוצים, זה הם, שלא מחסלים את תשתיות הטרור. אפשר להרוויח עוד זמן, והזמן, לדעתם של שרון ושרי הימין, פועל לטובתנו.

 

אז זהו, שלא. בכל פרמטר שלא נבדוק, הזמן פועל לרעתנו, וכל יום שעובר מדרדר אותנו במהירות שיא אל המדרון. המשק הישראלי מתרסק, למרות האופטימיות של נתניהו וההכרזה הפזיזה על תום המיתון. הייאוש גובר, המובטלים קמים לעוד יום של כלום, העוני משווע, ולכל הדברים הללו יש קשר הדוק ובל יינתק למלחמה הנמשכת והמתישה בינינו לבין הפלשתינים. אבל יש גם יתרונות למצב. לא צריך להוריד מאחזים בלתי חוקיים, לא צריך לגבש תוכנית מדינית, לא צריך לחשוב אפילו על מחוות כאלו ואחרות. אפשר להמשיך את עיבוי ההתנחלויות, לגלגל עיניים לשמיים ולומר: זה הם, ורק הם, אשמים במצב.

 

אלא שהעולם כבר אינו קונה את המנטרה הזו, ובשלב הבא לא יקנו אותה יותר אזרחי המדינה. העולם המערבי, למעט הנשיא בוש ואנשיו, רואה את המראות, את הכיבוש, את הסבל הפלשתיני, ולא מוכן יותר לקנות את הקלישאות הישראליות. לא רק האנטישמיות משחקת כאן תפקיד. גם ערכי מוסר בסיסיים, שפעם, לפני שהפכנו לכובשים, היו מקובלים גם עלינו. מדינה שמחזיקה מיליוני אנשים ללא זכויות אזרח אלמנטריות, ללא תקווה, אפשרות לתעסוקה, חופש תנועה - אינה יכולה לצפות שמדינות העולם יבינו אותה ויריעו לה. לא ירחק היום וישראל תוקע בעולם כולו כמדינה שרומסת את ערכי הדמוקרטיה, אבל כיוון שתשתיות הטרור לא יחוסלו, שרון ימשיך להיות ראש ממשלה, ואפי איתם ומפלגתו יוכלו להמשיך ולשבת בממשלה.