מתנחלים, אחי אתם, בואו לגוש דן

כדאי להתחיל לשאול איך נוציא מחברון את כל האנשים שגרים שם ומוסיפים עוד ועוד זרדים שיציתו את הסכסוך הבא

מאת גל אוחובסקי, מעריב, 10.11.00

 

אני זוכר לילה אחד באביב 80'. אני וחברים, צעירים אחרי צבא, בטיול חוף אל חוף בארצות הברית, הגענו לעיירה קטנה וצבעונית בקליפורניה. לא אתר מעניין או מיוחד, אבל להורי היה זוג ידידים שעזבו את הארץ 20 שנה קודם והתמקמו דווקא שם. בתקופה ההיא עוד קראו להם "יורדים" והם סבלו, היה נהוג לחשוב, מייסורי מצפון.

מאחר שהיינו באמת תמימים, התפתינו להאמין שנחיתה לא מתוכננת של חמישה ישראלים רעבים, שרוצים ארוחת ערב חמה ורצפה (רצוי עם שטיח) כדי להניח עליה את שקי השינה שלהם, תתקבל בברכה. אוי, איך שטעינו. ארוחת ערב לא היתה שם, גם הצעה לישון לא הגיעה.

מה שכן קיבלנו היתה הרצאה צבאית מפורטת על המצב. בעל הבית, ששאל אותנו "אז מה נשמע בארץ?", ואף התעניין בדעותינו הפוליטיות, כמעט התעלף כששמע שאנחנו בעד החזרת השטחים. בעזרת תנועות ידיים גדולות, כשמבטו העז קורע את הסלון, הוא הסביר לנו ארוכות איך היה מזיז כוחות טנקים, מוחק את שכם מעל פני האדמה, מראה להם טוב-טוב, מלמד אותם לקח וכן הלאה. וזה עוד לפני מלחמת לבנון, שלא לדבר על האינתיפאדה.

מאז אותו לילה אין דבר שמצחיק אותי יותר משיחה על הזזת כוחות. איך שמגיע לטלוויזיה עוד פוליטיקאי לא יוצלח, ומתחיל בתנועות ידיים להסביר שהוא היה מזיז, ועושה, וכן מגיב ולא מגיב, מיד אני מתפקע. בזמן האחרון אני נאלץ רוב הזמן להשאיר את המכשיר במיוט. ללא קול.

 

לכל פלסטיני יש שם

לא שבחוץ מצבי יותר טוב. עבר חודש וחצי וכמעט אף אחד כבר לא זוכר למה הכל התחיל ואיך. כולם עסוקים בשאלה מה יקרה מחר וצורחים זה על זה פתרונות. נו, מה יהיה? מה אתה אומר? מדינה שלמה מזיזה כוחות.

רעש גדול ומכוער עושה חבורת השמאלנים-שנפקחו-להם-העיניים. אלה שפתאום נזכרו שהדבר הכי חשוב זה שהחייל שלנו יחזור הביתה בשלום, ולא משנה בכמה פלסטינים זה יעלה. אלה שמוכנים לכל שלום, דו שיח ודו קיום בתנאי שהוא מתנהל תוך כדי שאנחנו אוכלים סושי והם סותמים את הפה במחסומים. אלה שהתעוררו בוקר אחד והבינו שאין להם פרטנר. הלב נשבר.

רק שעכשיו אי אפשר להסתיר את הכיעור ואת עצימת האוזניים שיש בגישה הזאת. ההישג הכי גדול של הפלסטינים בסיבוב הנוכחי הוא ההצלחה שלהם להפוך סוף-סוף לבני אדם. רעים, אכזרים, שונאינו, תגידו מה שתגידו, אבל בני אדם עם תאריך לידה, רגשות ומוות לא וירטואלי.

הימים היפים שבהם מטוסי חיל האוויר הפציצו מפקדות מחבלים בלב ביירות, ואנחנו דיווחנו עליהם כאילו מדובר ביום כיף, מדחיקים את העובדה שביירות היא עיר מלאה נשים עובדות וגברים שסתם מחטטים באף. הימים האלה מאחורינו.

למציאות יש דרכים משלה. הסיבוב האחרון דווקא הדגיש בפעם הראשונה את העובדה שגם צעיר פלסטיני הרוג הוא "מחיר". יש כמובן כאלה שמתרגזים מזה, אבל צה"ל יורה כבר חודש בעיקר לשטחים ריקים, לבתים נטושים ולכל מיני מקומות פיקטיביים, מאחר שברור שסתם לפוצץ בתים על יושביהם זאת לא אופציה.

הכמות הכמעט אפסית של מהומות והפגנות נגד ערבים בעקבות הפיגוע בשוק מחנה יהודה, גם היא חלק מההבנה החדשה של חלקים הולכים וגדלים בציבור שלצד השני יש שם, כתובת ודמעות. גם אם לעתים נדמה שהיחס שלהם לחיי אדם מכיל כרגע קודים מעט שונים.

וכך, למרות הנסיונות להדחיק, ככל שהמצב מסתבך והולך נהיית נהירה יותר דווקא התמונה הגדולה: אם יהיה בסוף שלום, הוא יתקיים רק בין שתי מדינות עצמאיות, כשהפלסטינית כוללת את רוב שטחי הגדה ורצועת עזה. המילה החמקמקה "רוב" מקבלת כעת את המשמעות הסופית שלה: רוב הוא הכל, בתיקונים הכי קלים. לא כולל יהודים שגרים בחברון.

 

אין כאן שום שנאה

אחרי דברים שכתבתי כאן בשבועות האחרונים הגיעו הרבה מכתבים מאנשי ימין שהזדעזעו מהשנאה העמוקה שאני חש כלפיהם. ההאשמה החוזרת היתה ש"יותר אכפת לי מערבים מאשר מיהודים". התגובות כמובן לא הפתיעו. קל מאוד להאשים את יריבך בכך שהוא שונא אותך במקום להתמודד עם טענותיו.

לכן אולי כדאי להבהיר דברים. אני לא שונא מתנחלים או אנשי ימין באשר הם. זה אולי יישמע פלצני, אבל בשנים האחרונות אני משתדל, מקפיד ודי מצליח לא לשנוא קבוצות שלמות סתם כך. להפך. אני תמיד מנסה להבין גם את הצד השני, בהנחה שזאת גישה בריאה יותר. אני אפילו מאמין שמגיעה להם אפליה מתקנת כשהם מנסים להשתלב בתקשורת, וכשהיתה לי ההזדמנות גם נהגתי כך.

הדברים שכתבתי כאן על התחושה שלי שתושבי חברון נראים עליזים יותר מאז תחילת האינתיפאדה החדשה, כמובן שלא היה בהם כדי לרמוז על כך שאני מזלזל בפחדים של ילדיהם. אני בטוח שלא נעים להם כשיורים עליהם. ובכל זאת, אי אפשר להתעלם מכך שמאז ראש השנה לא נפגע באזור חברון אף לא יהודי אחד, מה שאי אפשר להגיד על פלסטינים.

אם חושבים על זה יותר לעומק, הרי שמאז היום הראשון שבו עלו מתנחלי חברון לקרקע, וזה לא היה אתמול, לא היה שם אף פעם שקט אמיתי. רוב הישראלים וכל הערבים אף פעם לא חשבו שזה רעיון חכם שהיהודים יחזרו לגור בחברון. בטח לא ברחוב השוהדה; בטח לא למצב שבו גם בתקופות הנקראות שקטות נאלצים המון חיילים לשמור על אנשים שמרגישים חובה להתפלל דווקא במערת המכפלה.

במקום לדבר הרבה על מה שצה"ל יעשה ואיך נזיז כוחות, כדאי להתחיל לשאול איך נוציא מחברון את כל האנשים שגרים שם ובעצם מגוריהם מוסיפים מדי יום עוד ועוד זרדים שיציתו את הסכסוך הבא ואת זה שאחריו.

הגדה המערבית כולה מלאה בנקודות יישוב שהוקמו בגלל חלומות דתיים משיחיים בלתי רציונליים מגובים בקשקושים אסטרטגיים. דיין טעה ואלון טעה ופרס טעה ואפילו רבין טעה. כל מנהיגי ישראל מאז 67' טעו לחשוב שהם יצליחו לשתול יישובים בגדה ולשנות שם את הדמוגרפיה. לזכותם ייאמר שהם התעשתו מתישהו.

התשובה הימנית הקבועה, שאומרת שגם יפו ועכו הן באותה ליגה, היא ניסיון מקושקש לערבב הכל כדי שייראה כאילו כולנו מקשה אחת. הרי אין שום ויכוח אמיתי על כך שישראל של לפני 67' היא עובדה קיימת, שבה מכירות בעצם כל ארצות ערב.

 

יהיה טוב

היה די משעמם בעצרת לזכר רבין. מי שארגן את האירוע הביא הרבה מדי זמרים, ששרו הרבה מדי שירים לא מספיק מרגשים. היתה מועקה גדולה כשהערב התחיל, אבל לא היה לה לאן להתפרק. נאומו של ראש הממשלה היה בטחוניסטי מדי ולא מספיק פיוטי, נאומו של שמעון פרס הנערץ הריח קצת משובו לשחק בפוליטיקה. וכך נותר הקהל עם תאוותו בידו, בלי יכולת לנתב את התסכול. הסיסמאות מסוג "רוצים שלום" או "כן לשלום, לא לאלימות" נשמעו פתאום פתטיות ותינוקיות.

יש תמיד קתרזיס בעצרות כאלה, תחושה של יחד, של הכוח שבהמון. מי שהיו שם התפזרו בתום הערב מעט רגועים יותר ממה שהגיעו, אחרי שקיבלו תחושה אופטימית זהירה שיש מספיק אנשים שרוצים ודוחפים לכיוון שלום. היה הצקצוק הזה, כשכולם הבינו ש"יהיה טוב" של יהונתן גפן ודיוויד ברוזה שוב חזר למצעד הפזמונים האקטואליים, אבל בסוף כולם זמזמו את הפזמון והאמינו לו.

וזה כנראה נכון, רק שאסור לשכוח דבר אחד. המכשול האמיתי בדרך לשלום הוא המציאות הבלתי אפשרית שיצרנו בגדה. היישובים החדשים, הכבישים העוקפים, הרעיון שהפלסטינים ישמחו לגור במין רשת דייגים שבה הם בסך הכל קישוט לרצונו של היהודי הח דש לשאוף אוויר פסגות ולהתבשם מנוף יפה של הרי יהודה.

הידיעות על כך שמתנחלים חזרו לאיזו גבעה שכבר פונתה או עיבו איזו התנחלות קיימת, ועוד יותר מזה הידיעות על כך שמישהו שוקל כעת לבנות כביש עוקף לכביש המנהרות, הן הידיעות המעציבות ביותר ששמעתי בשבועיים האחרונים.

נכון, עצוב יותר לשמוע על מוות של אדם, כל אדם. אבל הידיעות האלה מדכאות באופן קמאי ועמוק יותר, כי הן מקפלות בתוכן את מותם של חפים מפשע בני הדורות הבאים.

כדי להוכיח שאני באמת לא שונא מתנחלים אני רוצה להעביר להם לסיום הצעה: אחים יקרים, אתם הרי מרגישים כרגע כאילו אתם חוד החנית של הציונות המודרנית, הביל"ויים החדשים, דור מייסדים. אז אם אתם באמת כל כך אוהבים את הארץ וכל מה שחשוב לכם הוא חיזוקה ופיתוחה, העבירו נא את יישוביכם מהגדה למדבר ולגליל. מגוש קטיף, פנימה לתוך הנגב.

כך תוכלו גם לחזק את ישראל וכלכלתה, גם להפריח את השממה וגם להפסיק להפריע לצמיחת השלום בין שני העמים. אתם יודעים מה, אם אין לכם יותר כוח לקרוונים, לא צריך אפילו שתגורו בנגב. בואו לגוש דן. אחי אתם, בואו לגור בשכונה שלי. יהיה כאן אחלה דו קיום.