מלחמת השבטים

 

עפר שלח, וואינט, 27.2.04

 

 

המלחמה הנוכחית בין הישראלים לפלסטינים נמצאת עמוק בתוך השלב השבטי שלה, כשהדברים היחידים שפועלים הם תאוות הנקם והייאוש. הפיגוע במחסום ארז, בו עוברים אלפי פלסטינים בדרך לעבודה, מראה שוב ששיקולים רציונאליים כבר לא מדריכים את פעולות הטרור. ומהצד הישראלי: ההפגנה סמוך לכפר בידו הוכיחה עד כמה קהה הלב שלנו אחרי שלוש וחצי שנים של דם.

 

באמצע השנה הרביעית שלה, המלחמה הנוכחית בין ישראלים לפלסטינים מצויה עמוק בתוך השלב השבטי שלה. בשלב הזה מסגרות מתפרקות, חישובים של רווח ותועלת נזרקים הצידה, וכל ניסיון לאכוף סדר או חוק על האירועים נידון לכישלון. הדברים היחידים שמדברים הם תאוות הנקם והייאוש.

 

אירועי היום הזה הם המחשה קודרת לשלב הזה. הפיגוע במחסום ארז, הפעם המי יודע כמה שבה מנצלים פלסטינים את חולשתה היחסית של הנקודה הזו – הנובעת דווקא משום כך שדרכה עוברים אלפים מבני עמם, בדרך לעבודה שתציל אותם מחרפת רעב – מוכיח שוב עד כמה שיקולים רציונליים כבר אינם מדריכים את פעולות הטרור.

 

לכאורה, היו אמורים שולחיהם של שני המחבלים לחשוש, שפעולה המסכנת את מקור פרנסתם של רבים תפגע בפופולריות שלהם עצמם. מעשית, הם יודעים שהייאוש והכאב כבר הגיעו לרמות כאלה, ששום דבר כבר אינו משנה.

 

אחר כך הגיעה ההפגנה ליד הכפר בידו, והוכיחה כמה קהה הלב הישראלי אחרי שלוש וחצי שנים של דם. בתחילת האינתיפאדה געשה התקשורת שבוע סביב פרשת מוחמד א-דורה, שנורה לעיני המצלמות. ישראל טענה בתוקף שלא נורה מאש צה"ל, ונופפה בדו"ח מאוחר יותר של הטלוויזיה הגרמנית שהוכיח-לכאורה שאכן כך היה.

 

אתמול נהרגו שלושה פלסטינים ואחרים נפצעו קשה מאש מג"ב וצה"ל, והתגובה הרשמית היחידה היתה שלא נורתה אש חיה – תגובה שאפילו אם היא נכונה עובדתית, וממש לא בטוח שכן, מה לה ולתוצאות של הירי.

 

אלא שבמלחמה שבטית שום דבר כבר לא חשוב, גם לא התמונה הנשקפת אלינו מהמראה.

 

במלחמה שבטית כל צד משתמש בכאבו ובעוולות הצד השני כדי להצדיק כל דבר, כאילו מה שאנחנו עושים משפיע רק עליהם ולא עלינו. במלחמה שבטית נתפסת חקירה של אירועים חריגים כמוסרנות מזוייפת או ככניעה ללחץ בינלאומי, ולא כמשהו שנחוץ לנו לטובת עצמנו.

 

במלחמה שבטית כל צד מדבר על עצמו במונחים של שואה ועל הצד השני במונחים של רוע מוחלט, מונחים הפוסלים מראש כל אפשרות לסיים את המלחמה שלא על ידי השמדה מוחלטת.

 

גדר ההפרדה היא הסמל הבולט ביותר של ההידרדרות התודעתית הזו. פעם היתה הגדר נושא לוויכוח לגיטימי – צריך או לא צריך, נכון או לא נכון, עושים מהר או לאט, התוואי שלה מוצדק או לא מוצדק. היום היא הפכה לסמל – לפלסטינים של אדנות הכיבוש ולישראלים של זכותם להגנה עצמית, שעולם אנטישמי ואוייב רצחני רוצים לגזול אותה מאיתנו.

 

כדי להיחלץ מהמצב הזה, שתוצאתו הבלתי נמנעת היא שקיעה בדם ועוד דם, דרושה מנהיגות עילאית. לא לנו ולא לפלסטינים אין היום שום דבר שדומה לזה.