מלחמת חמשת האחוזים

מאת עקיבא אלדר, הארץ, 20.10.00

 

הטראומה הנוראה ש"מחנה השלום" הישראלי עובר בימים אלה מתגלמת במנטרה הבאה: "מה ערפאת רוצה? שום ראש ממשלה לא הלך כברת דרך ארוכה כל כך לקראת הפלשתינאים. אהוד ברק נתן להם יותר מ-90% מהשטחים. הוא הסכים אפילו לחלק את ירושלים". והמסקנה: "חשפנו את פרצופו האמיתי של ערפאת; אין פרטנר לשלום". נכון שאנואר סאדאת והמלך חוסיין היו פרטנרים הרבה יותר חביבים. ואולם, אם ראש ממשלה ישראלי היה מציע למצרים ולירדן הסכמי שלום דומים לזה שהוא מציע לערפאת, חוסני מובארק והמלך עבדאללה לא היו יושבים השבוע לצדו של ברק.

בתמורה להסכם שלום עם מצרים החזיר מנחם בגין את גרגר החול האחרון בסיני, כולל מובלעת טאבה הזעירה. יצחק רבין השיג מהירדנים עסקה של חילופי שטחים. ערפאת, וזה בדוק, לא יסתפק בפירור אחד פחות. אחרי אינתיפאדת אל-אקצה צריך לקוות, שהוא לא יתעקש על המודל המצרי (%100 מהשטחים) ויאמץ את המודל הירדני. משמע - נסיגה לגבולות 67' עם תיקוני גבול (סיפוח לישראל של 5% מהגדה, שבהם מתגוררים 80% מהמתנחלים, בתמורה לסיפוח שטח בהיקף דומה בתחום הקו הירוק למדינה הפלשתינית). כך או כך, אם ברק מחפש יותר מאליבי להחמצת עוד הסכם שלום, הוא לא יכול להתחמק עוד מהחלטת חלוקה בממד בן-גוריוני.

ראש הממשלה יהיה רשאי לטעון כי עמד במבחן של הפיכת כל אבן בדרך לשלום רק לאחר שיניח לפני ערפאת את כל הפודינג. אין לדעת את טעמה של העסקה, עד שהפלשתינאים יבלעו את הטיפה האחרונה. עד כה הציע להם ברק מעט פחות מ-90% מהשטחים ורמז לאמריקאים, כי ישקול אפשרות לחילופי שטחים ביחס של 1:9 לטובת ישראל.

משלחת ישראל לקמפ דייוויד הודיעה, כי גושי ההתנחלויות זקוקים ל-650 קמ"ר (יותר מפי עשרה משטחה של תל אביב). השטח הזה כולל עשרות כפרים פלשתיניים עתירי אנשי חמאס (דוגמת בידיה, קיביה ורנתיס), שבהם מתגוררים יותר מ-100 אלף תושבים. סיפוחן של מובלעות מעין אלה לישראל אינו מתיישב עם גישת "אנחנו כאן והם שם" של ברק. הרעיון לתת להם "מעמד מיוחד" עלול למצוא חן בעיני רבים מערביי המשולש.

אחרי שברק דחף לקמפ דייוויד את העז הירושלמית, ערפאת אינו יכול להוציא אותה משם. במקרה הזה, המשמעות של הפיכת כל אבן היא הכללת השכונות היהודיות שהוקמו במזרח העיר בסעיף גושי ההתנחלויות שיסופחו לישראל; ריבונות פלשתינית בשכונות הערביות של העיר העתיקה, וריבונות ישראלית על השכונות היהודיות והמקומות הקדושים ליהדות; סטטוס קוו בהר הבית עם ריבונות פלשתינית דה-פקטו; נכון לערב אינתיפאדת אל-אקצה יש בנמצא פתרון הומני לבעיית הפליטים בלי הכרה ישראלית בזכות השיבה. אם ערפאת ידחה את החבילה הזאת, נדע שאין פרטנר להסדר הוגן שמסוגל להתקיים לאורך ימים. ואם ייענה להצעה - הציבור הישראלי יצטרך להחליט, אם הוא מעדיף לשלם בדונמים או בדמים.

איפה היינו היום, אם בן-גוריון לא היה מאמץ את תוכנית החלוקה?

ישראל חזקה היום עשרת מונים מכפי שהיתה לפני 53 שנה, והפלשתינאים תובעים עכשיו רק 22% משטחה של ארץ ישראל.

התנזים לא יתפרק מנשקו עד אשר ישראל לא תכיר בגבולות פלשתין, כפי שהמחתרות היהודיות לא התפרקו עד להקמת המדינה. נכון, זו מלחמה מכוערת ולעתים מעוררת סלידה. ואולם אם מידת האכזריות ועוצמת ההסתה בעתות מלחמה היו מכתיבות את מדד הוויתורים, לא היה לנו שלום עם מצרים וירדן. במזרח התיכון אין מציאות עוד.

אם ברק רוצה להמשיך להתמקח, הוא יצטרך "להסתכל לאמהות בעיניים" ולספר להן שהילדים נפלו במלחמת חמשת האחוזים.