דני שלום

 

הייתי רוצה להתווכח איתך, אבל הטיעונים שלך קצת פשטניים, ואת האמת לומר, אני קצת מופתע.

אני מבקש שתוריד אותי מרשימת התפוצה שלך

 

תודה

רון פונדק

 

מצ"ב מאמר שלי שאולי קצת יבהיר את עמדתי

 

 

ברוכים הבאים לז'נבה

המחבר מנכ"ל מרכז פרס לשלום, מאדריכלי הסכם אוסלו, ממנסחי הסכם ביילין-אבו מאזן וממשתתפי יוזמת ז'נבה

 

 

מדינת ישראל והתנועה הציונית נמצאות בימים אלו בצומת דרכים היסטורית. ההחלטה באיזו דרך לבחור תהפוך בעוד שנים לחלק מויכוח בין היסטוריונים, בדומה להחלטה היסטורית רבת משמעות בצומת אחרת, ערב קום המדינה.

 

אז, בשנת 1947, הכריע דוד בן גוריון כנגד רבים מחבריו להנהגת היישוב, וקיבל החלטה הרת גורל, לאמץ את תכנית החלוקה של האו"ם אשר קבעה כי מדינת ישראל תוקם רק על 55% משטחי ארץ ישראל, ולצדה מדינה פלסטינית על כ- 45% מהשטח. ירושלים, על פי תכנית זו, לא היתה אמורה לשמש כבירת ישראל, אלא להיות תחת שליטה בינלאומית.

 

החלטתו האמיצה של בן גוריון התבססה על תפישה מדינית מפוכחת וראייה ארוכת טווח של האינטרס האמיתי.  הקמת מדינה ליהודים בחלק מארץ ישראל הייתה חשובה ונכונה יותר מאשר ניסיון נואש לממש חלום שאינו בר הגשמה – הקמת המדינה על פני כל שטחי ארץ ישראל.

בן גוריון הבין אז מה שרבים עדיין אינם מבינים היום: שליטה יהודית על האוכלוסייה הפלסטינית תביא בסופו של דבר להרס החזון הציונית.

 

שנים רבות לאחר הקמת מדינת ישראל כבית לאומי לעם היהודי, עדיין לא נפתר העימות בין התנועה הלאומית הפלסטינית לבין התנועה הציונית, סכסוך המהווה את הגרעין לעימות הישראלי-ערבי ואשר בפועל, מונע ממדינת ישראל את האפשרות להתקיים בשלום ובביטחון במזרח התיכון.  יצחק רבין ושמעון פרס הבינו היטב את המשוואה הנ"ל, בטרם קיבלו את ההחלטה ההיסטורית לצאת לדרך אוסלו.  השניים הבינו שרק כינון מהלך מדיני מתוך גישה ריאלית ופרגמטית יביא לפיתרון הסכסוך שבבסיסו שתי תנועות לאומיות הנלחמות על שליטה באותה ארץ.

 

תהליך אוסלו הניח את היסודות לדיאלוג ולפיתרון מדיני לשני העמים. שלא כבעבר, מאז 1993 יש לנו פרטנר אמיתי להסכם שלום היסטורי. הפרטנר, צריך להודות, הוא בעייתי, מסובך, לעתים לא מובן ואף פועל בדרכים שאינן מקובלות עלינו, אך עדיין מדובר בפרטנר רציני שיכול להגיע להסכם קבע יציב עם ממשלת ישראל. הנהגת אש"ף ובעיקר הנהגת הפת"ח (אותה ניתן להשוות למפא"י ההיסטורית), עימם מנהלת ישראל מו"מ מסובך בעשור האחרון, הגיעו לאחרונה להחלטה פרגמטית וריאלית, יהיו שיאמרו בן-גוריוניסטית. הפרטנר הפלסטיני מכיר במדינת ישראל, בלגיטימיות שלה, ובזכותה להגדיר עצמה כמדינת העם היהודי. הוא מקבל את רעיון החלוקה המעודכן, על בסיס החלטת האו"ם 242 ועל בסיס התקדימים הקשורים למו"מ שהתנהל עם מצרים, ירדן וסוריה. בתהליכים אלו, נסוגה ישראל לגבולות הקו הירוק כחלק מהסכם שלום המבוסס על עיקרון "שטחים תמורת שלום".

 

בצומת הדרכים ההיסטורית הנוכחית, ניצבת ישראל בפני שלוש אופציות:

הראשונה - המשך המצב הקיים: מעגל אינסופי של אלימות ושפיכות דמים הדדית.

השנייה – קבלת החלטה, לכאורה צבאית-ביטחונית, של כיבוש או סיפוח השטחים.

השלישית - המשך דרכו של רבין, תוך כניסה מיידית למו"מ לשלום על בסיס גבולות 67'.

 

האופציה הראשונה, של המשך המצב הקיים, דהיינו, המשך מדיניותה הנוכחית של ממשלת שרון, רק תחמיר את המצב. אופציה זו תביא להמשך ההידרדרות הביטחונית, התגברות האלימות, הרחבה של ההתנחלויות, המשך הידרדרות הכלכלה הישראלית ויחסים בינלאומיים עכורים.

 

האופציה השנייה, של סיפוח השטחים,  יכולה להוביל לשתי תוצאות: האחת, משטר אפרטהייד ישראלי, שבו מיעוט יהודי ישלוט על רוב פלסטיני, שכן בתוך פחות מעשור ישתנה המאזן הדמוגראפי, ובין הירדן לים יהיו יותר פלסטינים מאשר יהודים. ישראל תהפוך בכך למדינה מצורעת.

אפשרות אחרת היא שישראל תבחר בתפישה הדמוקרטית, מה שיוביל בתוך פחות מעשור לשינוי דרמטי באופייה של מדינת ישראל:  הרוב הפלסטיני יהווה את הכוח האלקטוראלי המכריע, ומכאן יביא לרוב פלסטיני בכנסת ישראל ולקץ הציונות.

 

לפיכך, האופציה היחידה המתקבלת על הדעת הינה האופציה השלישית. דרך החתחתים, מאוסלו ועד ז'נבה, על כל הקשיים האמיתיים שהיו כרוכים בה, היא המסלול היחיד שיביא אותנו להסכם מדיני המבוסס על תפישה מציאותית, ולא על תקוות שווא למימוש חלומות בלתי אפשריים.     

 

במו"מ על הסדר הקבע, שהסתיים בטאבה  בינואר 2001, הגיעו הצדדים אל מרחק נגיעה מהסכם שלום. על אף הכחשותיו, היה זה ברק שאפשר לשר החוץ שלו דאז, שלמה בן עמי, להוציא הצהרה משותפת עם אבו עלא, על פיה מעולם לא היו הצדדים קרובים כל כך להסכם שלום.

 

דברי ברק, כאילו הסירוב הפלסטיני הוא שהוביל לסיום המו"מ, היו רחוקים מהמציאות ונועדו מבחינתו לשמש כתרגיל להסחת דעתו של הציבור בישראל ובעולם ולהטלת האשמה באופן מוחלט על הפלסטינים, מבלי להודות שהאחריות לכישלון מוטלת גם עליו.   

 

יוזמת ז'נבה צמחה מהנקודה בה הסתיים המו"מ בטאבה, וכתגובה למצב הקיים של ייאוש וחוסר תקווה. קבוצה מובילה מישראל, יחד עם מקבילתה הפלסטינית, קיימו במשך כשנתיים דיונים מהותיים ומסודרים במטרה לייצר במשותף מודל להסכם אשר יוכל לייצג את הרוב הדומם בשני הצדדים, אשר קץ בטרור ובכיבוש ואשר מאמין בשלום פרגמאטי, גם אם הוא כרוך בויתורים קשים לשני הצדדים.  

 

טיוטת ההסכם המוצגת לציבור כהצעה, מוכיחה לישראלים, לפלסטינים ולעולם כולו, שהסכם קבע הוגן המהווה סוף לסכסוך בן למעלה ממאה שנים, הוא בר השגה, ושבשני הצדדים יש עם מי לדבר ויש על מה לדבר.

 

המסמך שנשלח לאחרונה לכל בית בישראל נותן תשובות ישירות ולא מתחמקות ופתרונות חד משמעיים לכל הנושאים המהותיים שעומדים על סדר היום של הסכם שלום ישראלי-פלסטיני, כולל: הגבולות, הפליטים, הביטחון, ההתנחלויות וירושלים.

 

על אף שהמסמך מנוסח כהסכם בין הצדדים, ולמרות העובדה שבין הנושאים ונותנים היו שרים לשעבר, רמטכ"ל, אלופים ותתי-אלופים במיל', חברי כנסת ומומחים שיעצו לממשלות קודמות, יוזמת ז'נבה לא נועדה מעולם לשמש כתחליף ליוזמות מדיניות רשמיות של ממשלה כזו או אחרת. הכוונה הייתה ונותרה להוביל את הציבור הישראלי והפלסטיני להבין ולדעת שישנה אלטרנטיבה לשפיכות הדמים. האלטרנטיבה הזו קיימת עתה לא רק כרעיון תיאורטי אלא כנוסחה ברורה שיכולה וצריכה להחליף את האופציות האחרות המאיימות על קיומה של מדינת ישראל.