מאוסלו ועד האינתיפאדה: מה השתבש?

משה מעוז, הארץ, 21.11.00

 

בסוף יולי השנה דומה היה כי הסכם שלום קבע בין ישראל לפלסטינים קרוב להיחתם. בועידת קמפ דייויד העלה אהוד ברק (או הסכים ל) הצעות פשרה נועזות ומרחיקות לכת, אשר אף ראש ממשלה לפניו לא העיז להציע לפלסטינים. אולם יאסר ערפאת סרב לפשרות המוצעות בעיקר בסוגיית ירושלים, וכעבור חודשיים פרצה אינתיפאדת אל אקצה האלימה שסחפה גם אזרחים ערבים בישראל וגבתה מחיר כבד בהרוגים ובפצועים רבים, בעיקר בקרב הפלסטינים. ובעוד העימות האלים נמשך, חרף הסכם שארם א-שיח' והבנות ערפאת-פרס, חוזרות ועולות לדיון שאלות קריטיות ביותר כגון: האם הסכמי אוסלו לא היו מקחיי טעות גורליים? האם ניתן בכלל להגיע להסדר שלום ישראלי-פלסטיני ובאילו תנאים? האם, גם לאחר הסכם כזה, ימשיכו הפלסטינים בשטחים במאבק אלים לחיסול הקיום היהודי-לאומי במדינת ישראל?

 

אין תשובות חד-משמעיות לשאלות אלה, וניתן במסגרת זו רק לאזכר כמה עובדות ותהליכים ולהעלות מספר סברות והסברים, הרלבנטים בייחוד לעמדת הפלסטינים. סבורני כי הסכמי אוסלו 1993, 1995 שיקפו במידה רבה את ההחלטה האסטרטגית של אש"ף ושל פלסטינים רבים להסתפק בהקמת מדינה בחלק מפלסטין (בגבולות ה-4 ביוני, 1967) תוך דו קיום בשלום עם מדינת ישראל. אסטרטגיה זו התפתחה בהדרגה מאז 1974. עקב הכרה פלסטינית (וכלל ערבית) בעוצמתה של ישראל ומחמת אילוצים נוספים, וקבלה ביטוי פורמלי בנובמבר 1988. אז קבלה הנהגת אש"ף לראשונה את החלטות מועצת הביטחון 242 (מ-1967), 338 (מ-1973) שקבעו את הנוסחה: שטחים (שנכבשו ב-1967 בידי ישראל) תמורת שלום" (עם ישראל) וכן את החלטת האו"ם 181 (מ-1947 - החלטת החלוקה) בדבר הקמת שתי מדינות בפלשתינה-א"י: מדינה ערבית ומדינה יהודית.

 

אסטרטגיה פלסטינית זו נפגשה לראשונה באוסלו (1993) עם אסטרטגיה ישראלית חדשה שנכזבה מן האופציה הירדנית, נלחצה מן האינתיפאדה הפלסטינית (שהחלה בדצמבר 1987) והעדיפה להגיע להסכם עם אש"ף חלש ומבודד מאשר עם מנהיגות פלסטינית מקומית תקיפה ואהודה (הנתונה להשפעת אש"ף).

לישראל לא היתה אז אלטרנטיבה עדיפה זולת המשך האינתיפאדה הפלסטינית נגד משטר כיבוש המוקע על ידי רוב הקהילה הבינלאומית ונתון לביקורת גוברת והולכת בציבור הישראלי.

 

אכן, כ-70% של הצבורים הישראלי והפלסטיני תמכו בהסכמי אוסלו אשר חוללו מפנה היסטורי ופסיכולוגי בקונפליקט הממושך בין שתי התנועות הלאומיות היהודית-ציונית והערבית-פלסטינית. לראשונה הוסכם ביניהן על הכרה הדדית ועל העיקרון של חלוקת הארץ בתהליך מדיני הדרגתי שיוליך לשלום ולפיוס. השלבים הראשונים של הסכמי אוסלו אמנם בוצעו לתועלת שני הצדדים: צה"ל נסוג מרצועת עזה וממרכזים עירוניים בגדה המערבית ובשטחים אלה הוקמה רשות פלסטינית עצמאית למדי עם סממנים של מדינה: נשיא ומועצה מחוקקת, שנבחרו באופן דמוקרטי, מנגנוני ממשל וביטחון שתפקדו בשיתוף פעולה עם ישראל בתחומים שונים. ישראל חיזקה כתוצאה מן ההסכם את מעמדה הבינלאומי וקידמה את יחסיה עם מדינות ערביות: היא חתמה על הסכם שלום פורמלי עם ירדן (1994) ופתחה נציגויות בתוניס, מרוקו, קטאר ועומאן ודומה היה כי שני העמים נעים על מסלול המוליך להסכם שלום של קבע.

 

אך למרבה האכזבה, כוחות קיצוניים משני הצדדים פעלו בנפרד ובאלימות במעין ברית בלתי קדושה כדי לשבש את תהליך השלום ולחסלו: היו אלה קיצוניים יהודים כברוך גולדשטיין שרצח 29 ערבים בחברון (פברואר 1995) ומחבלי החמאס שרצחו ופצעו עשרות יהודים בירושלים ובתל אביב (פברואר-מרס 1996), ללא ניסיון רציני של הרשות הפלסטינית למנוע פיגועים אלה. מעשי רצח אלה תרמו רבות לשיבוש תהליך אוסלו ואף הרחיבו מחדש את פעם האמון בין יהודים לערבים. אחד הביטויים לכך היה בחירתו של בנימין נתניהו לראש ממשלה, עובדה שפעלה להאט את תהליך אוסלו. ואף כי נאלץ לחתום על פרוטוקול חברון (אוקטובר, 1998) הוא דחה את תחילת המשא ומתן על הסכם הקבע שהיה אמור להתחיל לכל המאוחר במאי 1996.

 

גם אהוד ברק שנבחר במאי 1999 כדי לקדם את תהליך השלום החל למעשה במשא ומתן על הסכם הקבע רק במחצית שנת 2000. ולמרות הצעותיו הנדיבות בועידת קמפ דייויד (יולי 2000) הוא נתקל בהתנגדות נוקשה של ערפאת שבעקבותיה פרצה אינתיפאדת אל-אקצא האלימה. אי ספק כי פריצת האינתיפאדה לאחר ביקור אריאל שרון בהר הבית (28.9) והריגתם של שבעה מתפללים פלסטינים במתחם זה (למחרת, בתפילת יום שישי) היתה ביטוי חריף לתחושות עמוקות של תסכול, זעם ואיבה שהצטברו במשך שנים בגלל המשך הכיבוש (רק כ-40% מן השטחים הם בשליטה פלסטינית), הרחבת ההתנחלויות, סגרים וקשיי מעבר מאזור לאזור, השפלות חמורות ואי שחורר אסירים פלסטינים על ידי ישראל. חלק מכעסים אלה ניזונו גם מהשחיתות הגוברת ברשות הפלסטינית ותפקודה בעיני רבים כקבלן משנה למניעת פיגועי חמאס נגד ישראל, אך ללא קבלת תמורה נאותה. אכן, אכזבות עמוקות מציפיות גבוהות היוו גורם מרכזי לפריצת האינתיפאדה ולגיבוש עמדותיו של ערפאת אשר ניצל אותה לקידום יעדיו.

 

היעדים העיקריים של ערפאת ושל רוב הציבור הפלסטיני היו ועודם הקמת מדינה פלסטינית בגבולות 4 ביוני 1967 (תוך הסכמה לחילופי שטחים עם ישראל), בירה במזרח ירושלים (תוך הסכמה לסיפוח השכונות היהודיות החדשות וכן מעלה אדומים וגבעת זאב לישראל) ובכלל זה - המשך השליטה והחלת ריבונות על אל-חרם אל-שריף/ הר הבית (תוך הסכמה לריבונות ישראל בכותל המערבי וברובע היהודי). הפלסטינים בהנהגת ערפאת רואים במתווה זה קו אדום, בחינת ייהרג ובל יעבור, המבטא מנקודת מבטם פשרה מרחיקת לכת עם ישראל, שתזכה ב-78% משטח פלסטין ההיסטורית לעומת המדינה הפלסטינית שתזכה רק ב-22% משטח זה. ערפאת שלא השיג את יעדיו אלה בועידת קמפ דייויד בדרכים מדיניות, דיפלומטיות גרידא ונפגע מהתכתיב הישראלי-אמריקני, החליט להשתמש באלימות כדי לחזק את כוח המיקוח הפוליטי שלו, אגב תביעה למעורבות בינלאומית בחסות האו"ם כדי לכפות על ישראל פתרון רצוי לו.

 

ברם, כפי שמנהיגים ישראליים שונים אינם מודעים דיים לעומק הזיקה הפלסטינית לירושלים ולחרם א-שריף, כך גם ערפאת איננו ער מספיק לקשר העמוק של יהודים בישראל להר הבית ולסלידה העצומה של רוב יהודי ישראל משימוש באלימות להשגת מטרות פוליטיות. עמדות אלה של ערפאת המלוות גם בהתחמקויות, מניפולציות ואי קיום הבטחות יוצרות או מגבירות בקרב ישראלים רבים ובהם תומכי אוסלו וקמפ דייויד חשדות וחששות לגבי כוונותיו האמיתיות של המנהיג הפלסטיני. למרות כל זאת ובסיכום ניתן להעריך כי ערפאת וברק מבינים שאין פתרון צבאי-אלים לסכסוך, ושדרך כזו עלולה להמיט אסון כבד על שני הצדדים ובעיקר על הפלסטינים. יש גם לקוות כי שני המנהיגים למדו והפנימו את הרגישויות העמוקות ואת האינטרסים החיוניים של הצד שמנגד ויהיו מסוגלים לחזור לשולחן המשא ומתן המדיני מתוך נכונות להגיע להסכם שלום קבוע ומכובד.

 

פרופ' משה מעוז פרסם לאחרונה עם פרופ' ב"ז קדר את הספר: התנועה הלאומית הפלסטינית - מעימות להשלמה?