ממשלה צוהלת

 

עוזי בנזימן, הארץ, 1.2.02

 

 

1 . מאחורי כל זה שוררת מבוכה גדולה

 

בישיבת הממשלה השבוע חרג דן מרידור ממזגו המכופתר. הוא דיבר, נסער, על משמעות התיאורים שמסרו חיילים על יחסם לאוכלוסייה הפלשתינית בשטחים. החיילים רואיינו בליל שבת באולפן שישי ודבריהם לא נתנו למרידור מנוח. הוא שיחזר בישיבת הממשלה ביום ראשון את הלוך הרוח שביטאו החיילים - את השאננות לנוכח סבלם של הפלשתינאים, את ההתעללות בהם, את התנצחויות היוקרה הכרוכות בעימותים האישיים במחסומים ואת מעשי האכזריות שהם מולידים לא פעם אצל חיילי צה"ל - והזהיר את הממשלה מפני האטימות המוסרית הגלומה בכך. הוא פנה לשר הביטחון, העמיד אותו על האחריות המוטלת עליו להילחם בגישה הזאת וכרך את אזהרתו בתופעת הסירוב ההולכת ומבצבצת. מרידור המליץ לא להיתפס לבהלה אך גם לא לזלזל במצוקה המוסרית שמבטאים הקצינים הקוראים לסרב לשרת בשטחים, או בצה"ל בכלל, כל עוד נמשך הכיבוש. הוא שיתף את השרים בהתרשמותו שמדובר בצעירים בעלי ערך ומוטיווציה, ומוטב לתת את הדעת לעמדתם.

 

לפחות אותו חלק בדבריו של מרידור שהתריע על הלוך הרוח במחסומים, לא השאיר את השרים אדישים. דבריו נשמעו בקשב וליוו אותם, מדי פעם, המהומים של הסכמה. גם שרים מהקצה הימני של השולחן (לימור לבנת, למשל) הביעו זעזוע למשמע התיאורים שמסרו החיילים על היחס שהם מגלים לאוכלוסייה הפלשתינית. לא היתה תוצאה מעשית לדיון הקצר: בנימין בן אליעזר הבטיח שצה"ל ער לבעיה ועושה את הדרוש כדי לשרש אותה, והממשלה עברה לסעיף הבא שעל סדר יומה.

 

קיהיון מוסרי עוטף את הממשלה הזאת (ובעקבותיה את הציבור כולו) מאז נכונה. האופי המסלים של העימות המזוין עם הפלשתינאים יוצר, מטבעו, צידוקים להתנהגות אכזרית מצד חיילים (וגם אזרחים) ישראלים. ככל שמחריף טבעו האלים של הסכסוך, כך מתעבה הקרום המכסה את מצפון הציבור ושליחיו. במצב דברים זה מסוגל שר הביטחון להצהיר, ללא ניד עפעף, כי "המדינה צוהלת" וקצין בכיר בצה"ל מסוגל לומר, ללא היסוס, שיש לבחון את הדרך שבה דיכא האס-אס את מרד גטו ורשה, כדי ללמוד ממנה על השיטות הרצויות ללחימת צה"ל בתוככי הערים הפלשתיניות (אמיר אורן, "הארץ", 25.1).

 

מאחורי כל זה שוררת מבוכה גדולה; לא השחתה מוסרית מודעת, פרי זדונם של מנהיגים רעי לב, אלא תעייה וחיפוש אחר מוצא. אין בין מקבלי ההחלטות החשובים מי שיש לו משנה סדורה כיצד נחלצים מהסבך הישראלי-הפלשתיני. שרון נראה לעתים כמי שמממש סדר יום נסתר, שבו הוא חותר להכרעה חד משמעית של התנועה הלאומית הפלשתינית, ולעתים כמי שנגרר אחר המאורעות ללא תוכנית-אב מגובשת. פעם הוא מגיב בעוצמה על פיגוע ופעם אחרת (השבוע, למשל) הוא מבליג על שלושה מעשי חבלה קטלניים. בבוקר הוא מכריז על הסכמתו להקמתה של מדינה פלשתינית ובערב, כשהוא שומע קולות נרגזים בליכוד, הוא מעקר את הודעתו מתוכנה. בן אליעזר נראה כמי שמתרוצץ על קליפת המציאות מבלי לגעת בה ממש ולהפנים את משמעותה. הוא מחשיב את ערפאת למקרה אבוד, מבחינת הסיכוי להגיע עמו להסכם, אך הוא מוסיף להעמיד פנים כאילו הוא בן שיח אפשרי. כדי לסבר את האוזן הוא משמיע קולות של מי שהוגה בתוכנית נועזת לחדש את המו"מ עם סוריה, אך אינו נותן תשובה של ממש לעימות המתמשך עם הפלשתינאים. שמעון פרס עטוף בציצית של חסיד ההידברות עם סגניו של ערפאת בכל מחיר, אבל כוחו הפוליטי תש, ובכל מקרה אין תוצאה מעשית למהלכיו.

 

גם לצה"ל אין תשובות. המדינה הקימה צבא משוכלל ומצויד שאינו מסוגל להתמודד ביעילות עם מלחמת הגרילה והטרור שיוזמים הפלשתינאים. לצה"ל, כמו לשרון, נדמה כבר שנה ויותר שעוד-מעט-סבלנות, עוד-רגע-של-נחישות - והאויב יישבר. הציפייה הזאת נכזבת בכל פעם מחדש.

 

 

2 . מה זו מדינה יהודית, דמוקרטית וציונית

 

אם אמורים לדון בסכסוך הישראלי-הפלשתיני מתוך פרספקטיווה היסטורית: מה שורשיו, מה טיבו ומה הדרכים לסיים אותו. תשומת החשיבה של המועצה אמורה להזין את מקבלי ההחלטות בדרג המדיני. והנה, גם המועצה לביטחון לאומי נגררת אחרי המאורעות. היא המליצה לא מכבר להציק לערפאת אישית והיא הפיקה את התוכנית להקיף את ירושלים בגדר ביטחון. הרעיונות הטקטיים, הנולדים במענה לקשיי השעה, לא יפתרו את בעיית היסוד. גם במועצה לביטחון לאומי מבינים שעל הנהגת המדינה להגדיר לעצמה את היעד וממנו ייגזרו הדרך להשיגו ותחנות הביניים. אלא שאריאל שרון נמנע מלקיים דיון בסוגיה הזאת; בהיעדרה, מתרוצצת המדיניות הישראלית מול הפלשתינאים כמו מכונית משחק בלונה פארק.

 

במועצה יודעים שהמפתח להגדרת יעד היסוד בעימות עם הפלשתינאים הוא מתן מענה לשאלה מה זו מדינה יהודית, דמוקרטית וציונית. הדרג המדיני, שהוא הצרכן העיקרי של המועצה, נרתע מלנסח עמדה בסוגיה הזאת, ומהמחדל הזה נובעות המבוכה והתעייה בסימון מטרות המאבק. כתוצאה מכך, מחפש ראש הממשלה פתרונות למצוקות המתעוררות והמועצה עונה לציפיותיו כמיטב יכולתה בדמותן של הצעות אד-הוק שמטבע ברייתן הן חלקיות, זמניות ולא פטורות מסתירות פנימות. וכך נולד הרעיון המסורבל של הקפת ירושלים באמצעי מיגון ("עוקף ירושלים") שלא ייתן תשובה ממשית לבעיות הטרור (משום שלא יחסום, למעשה, את יכולת הפלשתינאים לעבור בין שני חלקי העיר), יעלה הון עתק והוצאתו אל הפועל תארך שנים. וכך מסבך שרון את ההצעה עוד יותר כשהוא גורף לתוכה יישובים ושטחים שמחוץ לתחום המוניציפלי של העיר (לא היה ברור השבוע אם עשה זאת ביודעין, כדי להמית את ההצעה, או ששירטט בכך, מבלי משים, את תפישתו לגבי גבול הקבע שבין ישראל למדינה הפלשתינית).

 

באותה דרך נולד הרעיון להעיק על ערפאת באופן אישי, כדי להמחיש לו את פגעי האינתיפאדה, ואף הוא התגלה כמרשם שיש לו תוצאות לוואי חמורות: לא זו בלבד שמעמדו של ערפאת בקרב עמו התחזק, לא זו בלבד שמדינות אירופה והעולם הערבי נחלצו לעזרתו, אלא שהוגי ההצעה הזהירו את ראש הממשלה לבל ייצור מצב שבו ישראל תצטייר כמי שפועלת ישירות לסילוק ערפאת או כמי שמתערבת בענייניה הפנימיים של הרשות הפלשתינית. התוצאה היא עמדה ישראלית מגומגמת שמצד אחד חותרת, לכאורה, לאלץ את ערפאת לוותר על הנהגת העם הפלשתיני, ומצד שני טוענת שזו לא מטרתה. הניסוח המעודכן של תפישת שרון בעניין זה הוא כדלהלן: ערפאת זוהה כבעיה העיקרית ביחסי ישראל והפלשתינאים. לפיכך הועלתה הבעיה על סדר היום הבינלאומי. כתוצאה מכך מתקיים עתה בירור, הן ברשות הפלשתינית והן בבירות העולם, בשאלת התפקיד שממלא ערפאת בסכסוך הישראלי-הפלשתיני. התהליך זה חיובי, משום שהוא מאלץ את הנוגעים בדבר לקבוע את עמדתם אל ערפאת: ישראל כבר הגיעה למסקנה שעליו לפנות את מקומו (אם כי היא מצהירה שהיא לא תנקוט צעד מעשי כדי לגרום לכך); ארה"ב קרובה למסקנה דומה; גם בתוך הציבור הפלשתיני התעוררו השגות קשות על התפקיד שהוא ממלא בתקופה זו, וכך גם במדינות ערביות חשובות. אירופה אמנם חיה עדיין בעבר, אבל גם אצלה ייפול האסימון בקרוב.

 

הקושי בהערכת המצב הזאת הוא, שבה במידה שערפאת מוגדר כשורש הבעיה הוא גם הסמל הלאומי של הפלשתינאים. הואיל וכך, הבטיח ראש הממשלה לנשיא בוש שישראל לא תפגע בו באופן פיסי. מאותה סיבה עצמה נמנעת הממשלה מלהחליט על מיטוט הרשות הפלשתינית. המדיניות הסותרנית הזאת מועדת לסכל את כוונות הוגיה. עתה מביעים בסביבתו של שרון תקווה שערפאת יסתלק מיוזמתו או שעמיתיו ופקודיו ינטרלו את השפעתו. "זו האופציה הכי ריאלית", ניבא שלשום אדם ממקורביו של ראש הממשלה - איש ריאלי מאוד בעיני עצמו.

 

 

3 . הנמכת הציפיות היא ההישג הגדול

 

שרון קרוב מאוד לרגע שבו יידרש לתת תשובה לשאלה, שמן הסתם הוא שואל את עצמו: כיצד תיזכר כהונתו בראשות הממשלה. כמו בן אליעזר, הסבור שהציבור הרחב במצב רוח עילאי, גם שרון נשמע ונראה מרוצה. יש להניח שמנקודת מבטו, בחירתו לראשות הממשלה היתה מעשה של צדק פיוטי: האיש שנדחה זכה לרהביליטציה שאין שנייה לה. ואמנם עד כה נדמה היה שהתנהלותו בלשכת ראש הממשלה היא, בעיקרה, מסע של נקמה מתוקה ושל פיצוי על חסכים ארוכי שנים. אלא שמגיע הרגע שבו נדרש ראש הממשלה לתת דין וחשבון על תפקודו, ובעניין זה יש לשרון סיבות להיות מודאג: המשאלים מלמדים שהאהדה אליו מתחילה להתכרסם ושבניהול ענייני הפנים והכלכלה הוא מצטייר ככישלון חמור. אחד משרי הליכוד העריך שלשום, ששרון מתחיל להבין שלא לאורך ימים יצליח לחמוק מהצורך להגדיר יעד מדיני בעימות עם הפלשתינאים. שר אחר אמר כי מזגו של שרון לא ירשה לו להסתפק בניהול המשבר עם הפלשתינאים במתכונתו הנוכחית; האיש שואף להיחרת בדברי ימיה של המדינה ולא להסתפק באיזכור של שורה שבה ייאמר כי בתקופתו נמשכה האינתיפאדה ללא הכרעה. מסקנת השניים: לא ירחק היום שבו יידרש שרון להגדיר את מטרתו. השניים היו תמימי דעים כי הפגישה הקרובה עם הנשיא בוש עשויה לזרז את התהליך הזה. הם גם הסכימו כי כיוון הכרעתו של שרון יושפע בעיקר מצלו של בנימין נתניהו המרחף מעליו.

 

לפי ניתוח זה, שרון ער לכוחו של נתניהו במוסדות הליכוד ובציבור הבוחרים של הימין. אם להיזקק לדימוי ששרון אוהב להשתמש בו: הוא נמצא עתה בנתיב השוורים המועדים לשחיטה שאין דרך להימלט ממנו; בסוף הדרך ממתינה לו המאכלת של נתניהו. עומדת לפניו האפשרות לעקוף את נתניהו מימין, אבל הוא לא יבחר בה בגלל התחשבותו בעמדותיה של מפלגת העבודה, בגלל העמדות שהציג לנשיא בוש ומשום שבתוך עצמו הוא יודע כי גישה ברוח תפישותיו של אביגדור ליברמן אינה ישימה. לפיכך צפוי שיבחר בדרך מדינית מתונה יותר שתחתור לפצל את הליכוד, לתייג את נתניהו כקיצוני-ימני, ושתפזול אל קהל הבוחרים שבמרכז המפה. באופן מעשי, היעד המדיני שעשוי שרון להציג בקרוב: הסדר ביניים מדורג וארוך טווח שבמסגרתו תוכרז מדינה פלשתינית וייעשו ויתורים טריטוריאליים מסוימים מצד ישראל. התנאי להשגתו הוא ניטרול הסכנות הביטחוניות האורבות לישראל, דהיינו שיתוק תשתית הטרור הפלשתינית. לשם כך, יטען שרון, יש להתמיד בלחץ האישי על ערפאת - אם כדי להניעו לפעול בכיוון זה ואם כדי למצות את הדינמיקה המובילה (לדעת שרון) להסתלקותו מהנהגת העם הפלשתיני.

 

בימים האחרונים רוטן שרון על האופי הפוליטי שמקבלת התנהלותו של שר הביטחון. בן אליעזר מצדו פחות מרוסן בהטחת ביקורת על ראש הממשלה ("לו פואד היה ראש הממשלה היינו עמוק בתוך מתווה טנט", אומרים בסביבתו) ובהצגת עצמו כחלופה לשרון. אפשר שמפגש בן אליעזר-מובארק שלשום הרגיז את שרון בגלל המסר המצרי המתריס שהיה צפון בו, אך בסביבתו של שרון התנחמו בכך שנחישותו ועמידתו של ראש הממשלה על שלו הן שהניעו את קהיר לשנות את יחסה לישראל. שם גם מקווים כי פגישתו של שרון עם הנשיא בוש, המתוכננת לשבוע הבא, תתרגם לשפה של מסקנות מעשיות את תמימות הדעים המודיעינית הקיימת ביניהם על התנהגותו של ערפאת, ואת ההסכמה הרחבה השוררת בין שתי המדינות על דרכי הפעולה הרצויות מולו. בירושלים אמרו אתמול, כי בניגוד לתקופת אהוד ברק שום מנהיג חשוב בזירה הבינלאומית לא מדבר היום על הסדר קבע בין ישראל לפלשתינאים; ברור לכל, כי לכל היותר אפשר להשיג הסדר ביניים ארוך טווח. בעיני שרון, הנמכת הציפיות הזו היא הישגו המדיני הגדול ובדעתו לדון עם בוש כיצד להגשימו.