מהכושלות במלחמות ישראל

 

דורון רוזנבלום, הארץ, 12.9.03

 

 

כמו כתם ענקי של נפט בים, כך מתחילה להתפשט לאטה תודעת כישלון האופציה הצבאית, שאותה ניהלה במשך שלוש שנים - כמעט בלעדית, עם מרחב פעולה חסר תקדים - חבורת קצינים בפועל ובדימוס. סקרי דעת הקהל אמנם מעידים שהציבור עדיין ממשיך בייאושו לתמוך בכל אופציה כוחנית חדשה שמנפיקים לו הצבא ושרון; אך עם כל סיבוב נוסף בספירלת ההסלמה - הפיגוע, התגמול, ה"סיכול" ומרחץ הדמים שבעקבותיו - מתחילה לחלחל לאטה תחושת נוכחות הכישלון המר. "לא באופן דרמטי הגעת... אלא התמקמת ליד המרפק, כמו איזה טרחן", כדברי המשורר האנגלי פיליפ לארקין, הפונה בשירו "אל הכישלון": "אתה כבר פה, זה זמן מה"...

 

ואמנם, לקראת מלאות שלוש שנים (!) למלחמה עם הפלשתינאים, כבר קשה להדחיק את חומרתו של מאזן הביניים שלה. קנה המידה פשוט: ממש כמו במלחמה המתגלגלת ההיא בלבנון - שלא במקרה גם אותה עורר, הסלים וניהל אריאל שרון - מצבנו כיום גרוע לאין ערוך משהיה בתחילתה. אחרי מאות הרוגים ואלפי פצועים נסוגנו הרחק לאחור - הרבה לפני המשבצת ההתחלתית - כאשר ערפאת עדיין מושך בחוטים, טרור "נורא מכל קודמיו" עוד לפנינו, אש מוטיווציית הפיגועים של הפלשתינאים נהפכה לשריפת יער, ואפילו על "זכות השיבה" לא ויתרו כהוא-זה.

 

הם לפחות קיבלו הבטחה למדינה, בעוד שמצבנו שלנו - הביטחוני, הכלכלי, המוסרי, המוראלי - הידרדר לתהומות. על איזה הישג איפוא יכולים שרון וקציניו להצביע אחרי שלוש שנות שפיכות דמים, מלבד עיכוב-מה בלחץ האמריקאי לפינוי מאחזים והתנחלויות (ואולי זהו בעצם היעד היחיד שאליו חתר שרון)?

 

כאילו להדגיש את ממדי הכישלון, בא הניסיון הפתטי ליפותו ולפרכסו באשליות ובשקרים עצמיים, תוך כדי הינתקות גוברת והולכת מהמציאות - קצת בדומה לשיטתו של שר ההסברה של עיראק המובסת, מוחמד אל סחאף: "יש פה הפתעה לטובה! מאוד לטובה!", התפעם ביום שישי שעבר "המסביר הלאומי" המזדמן, האלוף (מיל') עמוס גלעד, בהתייחסו ל"הצלחת" כישלון ההתנקשות בשייח יאסין - רגע לפני שניתך עלינו טרור הנקם הכפול והמכופל שבעקבותיו: "הפעילות התמיד-איכותית של הצבא גרמה לכך שהחמאס נכנס פתאום לחשבון נפש והגיע למסקנה שכדאי לו לעצור. וזאת הצלחה... יש פה הצלחה דרמטית!" החרה-החזיק אחריו גם שר הביטחון מופז: "מבחינתנו אני סבור שתוצאות התקיפה הן טובות... אם כי לא פגענו במטרה - ההישג הוא מדהים!" ועל התנקשות כושלת נוספת - הפעם בדובר החמאס מוחמד א-זהאר - אמר השבוע אלוף-פרשן טלוויזיוני: "גם אם החיסול לא הצליח... זה היה ביצוע טוב של הצבא".

 

האוזניים מסרבות להאמין: באיזה קסרקטין הזוי הללו מרחפים? באיזו בצת קונצפציות הם מתפלשים? מה "טוב" פה, מה "ההישג המדהים" כאשר הכישלון כה בוטה ומפורש - גם במישור המבצעי וגם במישור התועלתי? איזו "הצלחה דרמטית" לפנינו, כשהטרור רק עולה מדרגה ודם קורבנות הטרור נשפך כמים אחרי כל "סיכול"? (ומבחינה זו - בין ש"נכשל" או "הצליח" - בכל מקרה התוצאה היא כישלון).

 

מעולם איפוא לא נראתה נכונה ועגומה יותר אמרתו של קלמנסו, "המלחמה היא עניין רציני מכדי שנשאיר אותו בידי הגנרלים": זה שלוש שנים תמימות יבש כל ערוץ עשייה מדיני, וניתן לדרג הצבאי "לנצח" - לבעוט בכל דלתות הגיהנום, ליישם כל טריק, למצות כל קונצפציה גחמנית שעלתה על דעתו. ואמנם, בכל שלב ושלב היו שרון, מופז, יעלון ושות' משוכנעים באמת ובתמים, שהנה-הנה נמצא הפטנט להכחדת הטרור; תנו רק עוד חמש דקות לשחק בצעצוע החדש - המצור, החיסול הממוקד - ונגיע לגביע הקדוש הקרוי "צריבה תודעתית" (משמע, הודאת כל העם הפלשתיני בתבוסתו).

 

ערב ההודנה, למשל, התאהבו קצינינו ברעיון חיסול ראשי החמאס; ולא נחה דעתם עד שסולקה הצדה ברגל קלה הפסקת האש ויושמה בחדווה הקונצפציה האמיצה-החדשה. לרגע היה נדמה שזה מצליח; אך, כרגיל, מיד באה עשיית היתר - אותו ה"אובר-קיל" נמוך המצח, קהוי-המחשבה, שאינו מסוגל אפילו לעידון המינימלי של שימוש באזהרה או באולטימטום - וגם קונצפציה זו התפוצצה בפנינו, בכל המובנים.

 

בנדיבות רבה מדי, וזמן ארוך מדי, מעניק הציבור אשראי לאריאל שרון ולאופציה הצבאית הבלעדית. אך עד מתי? עד איזה גובה של מפלס דמים? עד אילו תהומות של כישלון - כלכלי, מדיני, ביטחוני - מה עוד צריך לקרות עד שהציבור יאמר, כפי שאמר בעבר, ובצדק, לגולדה, לשמיר, לפרס, לנתניהו ולברק: די. מיציתם את מה שהיה לכם להציע. תודה על המאמץ, אבל נכשלתם. נגדשה הסאה. לכו הביתה.