מארת הכיבוש

 

עוזי בנזימן, הארץ, 16.12.01

 

 

סביבתו של ראש הממשלה משדרת שביעות רצון רבה מההתפתחויות האחרונות: היא מתארת את דחיקתו של יאסר ערפאת לפינה כהישג גדול של מדיניות אריאל שרון ומצביעה בגאווה על המטרייה המדינית שהשכיל שרון לפרוש מעל מעשיו, שאחד מגילוייה היה הווטו שהטילה ארה"ב אתמול על הצעת ההחלטה במועצת הביטחון לשגר כוח משקיפים בינלאומי לאזור.

 

מוטב להם לשרון וליועציו לנצור את זחיחות הדעת הפורצת מהם (ב"ידיעות אחרונות" תוארו התפתחויות השבוע שעבר כביצוע מדוקדק של תוכנית חשאית שרקם שרון עוד לפני כניסתו לתפקיד); צפויים למדינה בהנהגתו עוד ימים קשים. הפיתול שקיבל בשבוע שעבר העימות הישראלי-הפלשתיני הוא רק תחנת ביניים: הסכסוך לא תם ותנאי היסוד שלו לא השתנו.

 

גם לאחר שערפאת נתון במעין מעצר בית ברמאללה, מושפל בעיני בני עמו, על ישראל וממשלתה לתת מענה לכמיהות הלאומיות של העם הפלשתיני. גם לאחר שמסוקיו הושמדו, על ההנהגה הישראלית להתמודד עם התנגדות העולם (בתוכו ארה"ב) להמשך מצב הכיבוש. גם כשנדמה, לרגע, שידו של צה"ל על העליונה (רושם שיימחה, אבוי, בדם, בפיגוע הבא), על המדינה לשאול את עצמה אם היא מוכנה להוסיף ולהשלים עם ההשחתה המוסרית הכרוכה בשליטה על עם אחר.

 

מעייניו של שרון היו מרוכזים בשנה האחרונה בהתמודדות עם הטרור הפלשתיני הרצחני. התוצאות אינן מעידות על הצלחה: הפיגועים נמשכו והחריפו, ומספר הקורבנות עלה באופן מבהיל. גם את ההשלכות השליליות שיש למשבר הביטחוני בתחומי החיים האחרים לא השכיל שרון למנוע. ההנחה שמפיצים דוברי הממשלה, שהחלטות הקבינט, שבאו בעקבות הפיגוע הקשה בעמנואל, יביאו לתמורה המיוחלת בהתמודדות עם הטרור, עדיין טעונה הוכחה. בכל מקרה, הנהגת שיטות לחימה חדשות אינה פוטרת את ראש הממשלה מלתת את הדעת על גורמי היסוד הקובעים את אופיו של העימות הישראלי-הפלשתיני וממילא את מצב המדינה.

 

עד כה לא הצטייר שרון כמי שיש בידו תוכנית מדינית רבת מעוף שביכולתה לשנות מעיקרם את יחסי ישראל והעם הפלשתיני. להפך, הוא נראה כמי שבוחן את המצב בגישה טקטית ובכלים קמעונאיים. והרי אין מזור למצוקה הקשה שבה נתונים שני העמים (עם כל ההבדלים במצבם) בלי הודאה ישראלית במופרכותה של השאיפה להשתלט על שטחי הגדה המערבית ורצועת עזה ולהופכם לחלק ממנה. ההזיה הזאת אכן קיבלה חיזוקים ב-30 החודשים האחרונים כתוצאה מהתנהגותו של ערפאת, שדחה את הצעות ההסדר של אהוד ברק והוליך את עמו אל התהום בתקופת ממשלת שרון, אבל אין בכוחה לשנות את נתוני המציאות: ישראל לא תוכל לשלוט לאורך ימים על מיליוני פלשתינאים, לא מבחינה מוסרית, לא מבחינה מעשית ולא מבחינת מעמדה הבינלאומי.

 

שרון נדרש עתה לגבש בהקדם הצעה להסדר מדיני, שלא תהיה אחיזת עיניים אלא תוכנית מעשית וקבילה להתרת הסבך. שמעון פרס מצוטט כמי ששמע משרון שעת היוזמה המדינית, ו"המחירים הכואבים" הכרוכים בכך, תבוא רק לאחר הבחירות הבאות. בין שהמובאה הזאת מדויקת ובין שלאו, סיר הלחץ הישראלי-הפלשתיני רותח ואינו מסוגל לשאת את העימות המסלים לאורך ימים. כדי לצננו יש צורך במהלכים מדיניים מיידיים. אחרת, עלול להתברר שכליאת ערפאת במתחם צר ברמאללה, עריכת חיפושים בבית חאנון או הצבת כתרים לוחצים בג'נין ובשכם, לא זו בלבד שאינן מניבות את הפירות המבצעיים המצופים, אלא שהן מרחיקות את המדינה מהשגת היעד ההכרחי - סיום הסכסוך.