לא מדובר ב"טוהר הנשק"

 

לנוכח תפקידו של צה"ל כמכשיר לנישול הקהילה הפלשתינית מנכסיה - מה ערך יש ללבטים המוסריים בעניין השפלה במחסומים?

 

מירון בנבנשתי, הארץ, 21.2.02

 

 

לא היה זה אלא עניין של זמן, עד שסופקה ההוכחה הניצחת לבגידה הלאומית הגלומה בסירוב לשרת בשטחים: על פי ה"מומחה לטרור" אהוד יתום, אפשר לייחס את הצלחת הפלשתינאים בהרג חיילים המאיישים מחסומים להשפעת תעמולת הסרבנים, שבגללה מהססים חיילים בזיהוי מחבל (שמא פגיעה בו היא "בלתי חוקית בעליל"), ולכן מצליח המחבל לירות ראשון. לנוכח "בגידה" זו, לא פלא שהפלשתינאים צוהלים על התעוררות השמאל הישראלי, והם ממקדים את פעילותם האלימה בשטחים הכבושים כדי לסדוק את הסולידריות היהודית ולפרק את ממשלת שרון.

 

כמה חבל, שהתעוררות המצפון והקריאות להתעלות מעל לפוליטיקה ולחזור לעקרונות הבסיסיים של כבוד האדם והמוסר היהודי - שמפיחות תקווה כה רבה לשינוי הסטטוס קוו - טובעות בשאון הוויכוחים העייפים על "חוסן לאומי", סיוע לאויב בעת מלחמה, פגיעה באושיות הדמוקרטיה ו"המרדה". הלב יוצא אל דובר שלום עכשיו, המקונן על שהמסר של הפגנת ההמונים בתל אביב "נדחק לשוליים של התקשורת" בגלל פעולות טרור שאירעו בדיוק כשההפגנה יצאה לדרכה.

 

המציאות האלימה אינה מעודדת תנועת המונים של סרבני שירות, והתהודה שזכו לה אינה תואמת את מספרם, אלא נובעת מהערכה אופטימית, או פסימית, בדבר פוטנציאל השינוי הטמון בה: הממסד חושש מכדור שלג נוסח לבנון, והשמאל מתעודד מאותה סיבה עצמה. ובלהט הוויכוח עולים טיעונים - ונעשה שימוש במושגים - שראוי לבחון אותם, שמא הם רק משרתים את המשתמשים בהם ואין להם דבר עם המציאות.

 

הדיון נסוב על סירובם של קצינים וחיילים לשרת, כאילו מדובר בשירות צבאי בעת מלחמה. אבל האם ראויים השירות בשטחים והעימות האלים המתנהל שם להגדרה "מלחמה"? ואכן, האם בכלל תואם צה"ל את ההגדרות המקובלות של צבא סדיר, או שמא הוא מיליציה מזוינת של קהילה אתנית הלוחמת במיליציה מזוינת של קהילה אויבת? לא כל עימות אלים ראוי לתואר "מלחמה", שבה שוררים חוקים מקובלים וקל להגדיר "פשעי מלחמה".

 

העימות המתנהל בשטחים בין צה"ל לאוכלוסייה האזרחית ובינו לבין יחידות הגרילה הפלשתיניות הוא מצב של אלימות ברברית, שבה קשה להבחין בין חוקיותה או אי חוקיותה של פקודה, ובני אדם נאלצים לחפש אמות מידה מוסריות, ביודעם היטב שהמוסריות אינה מוגדרת כמושג אוניוורסלי.

 

חיילי צה"ל המשרתים בשטחים אינם צבא, אלא כוח שיטור שתפקידו להגן על משטר כפוי - שהגדרתו כ"כיבוש" באה ליצור אשליה של זמניות. השליטה הישראלית בגדה וברצועה (אזורי A "העצמאיים" אינם אלא פארסה) אינה "שלטון זר" הפועל לסכל ניסיונות למרוד בו, והמתח בין שליט לנשלט אינו נובע רק מהעדר חירות ומצעדי ענישה. השלטון הישראלי היה מראשיתו אמצעי להשלטת האינטרסים של הקבוצה היהודית ומכשיר לנישול הקהילה הפלשתינית מנכסיה הקולקטיוויים. המרד הפלשתיני אינו מתמצה בשאיפה לחירות, אלא הוא ביטוי לחרדה, שעצם קיומם כקהילה לאומית עומד בסכנה. לנוכח תפקיד זה שממלא צה"ל - המתבטא יום יום בפעולות שאין ביניהן לבין פעילות צבאית מאומה - מה ערך יש ללבטים המוסריים בענין יחס משפיל במחסומים?

 

ריח חריף של הצטעצעות עולה מטיעוני אלה הקוראים לסרב לפקודות בלתי חוקיות בעליל, ומנסים בכך להפוך את העימות לדיון על "טוהר הנשק". ודוברי השמאל, המטפחים את הסרבנים, צריכים להבין, שהסטת המאמץ ל"עקרונות מוסריים" אינה יכולה לשמש תחליף לפעילות פוליטית, וזו צריכה להיות ריאליסטית: לא על גבם של קצינים וחיילים היורים ובוכים. השטחים הכבושים אינם לבנון, ואין סיכוי שכדור השלג של המחאה האופוזיציונית יתגלגל שוב. כאן אין תרופות פלא, אלא פעילות פוליטית ארוכה ומתסכלת; ואל יתפסו טרמפ על אחרים.