מראה מול עינינו

מאת עמירה הס, הארץ, 1.11.00

 

כמה טבעי שכ-40 אלף בני אדם נתונים יותר מחודש בעוצר מלא, בחברון העתיקה, למען רווחתם ושלומם של 500 יהודים. כמה טבעי שכמעט אף אחד לא מדבר או יודע על זה אצלנו, בישראל. כמה טבעי ש-34 בתי ספר של אלפי ילדים פלשתינאים סגורים זה יותר מחודש, וילדיהם כלואים וחנוקים יום ולילה בבתים צפופים, בעוד ילדי השכנים, היהודים, משתובבים כרגיל ברחובות בין ועם החיילים.

כמה טבעי שאמא פלשתינאית צריכה להתחנן ולהפציר בחייל צה"ל שייתן לה להסתנן דרך סמטאות השוק ולהביא תרופות לבנים חולי האסטמה, או לחם למשפחה (לפעמים יש חייל שמעז להפר פקודה, בדרך כלל הם מצווים עליה לשוב הביתה). כמה מובן מאליו שצה"ל תופס עוד ועוד גגות של בתים פלשתיניים בחברון העתיקה, ומשם יורים החיילים לעבר פלשתינאים אחרים. ולמטה, המתיישבים היהודים מוכיחים שוב ושוב ובאין מפריע - על חשבון הזגוגיות והצמיגים של מכוניות פלשתיניות חונות - מי הוא הבוס. כמה טבעי שמקום פולחן דתי מוסלמי, כמו מסגד איבראהים, יהיה סגור ומחוץ לתחום של אלפי מאמינים מוסלמים.

הקלות והטבעיות שבה מטילים עתה עוצר על חברון אינן תולדה של השבועות האחרונים. (אגב, גם תושבי הכפר חווארה, שבשכנותו ועל אדמותיו בנויה התנחלות יצהר, נתונים בעוצר יותר משלושה שבועות). אחרי הטבח במסגד איבראהים/מערת המכפלה, שביצע ברוך גולדשטיין, מי שנענש היו הפלשתינאים - בימי עוצר וסגר והפרדה וסגירת רחובות ופיקוח תמידי עוין של חיילים ושוטרים וחורבן כלכלי.

אבל חברון היא רק התמצית, המשל. העוצר הממושך והטבעיות שבה זה מתקבל אצלנו בישראל - מגוללים את סיפור הכיבוש כולו ואת מהות החשיבה הישראלית שהתפתחה בצל העליונות הצבאית הברורה. הם מגוללים את סיפור האפליה והנישול - סיפור שנמשך והתפתח באין מפריע גם בשנות אוסלו ו"תהליך השלום".

יהודים חיים בחברון משום זכות אבות או הוכחות לבעלות יהודית במקום בעבר הלא רחוק. כה טבעי לכן שיהודי יוכל לגור בכל מקום בארץ ישראל, משני עברי הקו הירוק. כה טבעי שיהודי שנולד בתל אביב יוכל לעבור לחברון או ליצהר. וכה טבעי שזו לא יכולה להיות זכותו של פלשתינאי - לעבור לתל אביב או לחיפה - גם אם למשפחתו אדמה ובתים שם.

כה טבעי שעד עצם היום הזה ישראל מפתחת ומרחיבה את היישוב היהודי בחברון, כמו שהיא מפתחת את כל ההתנחלויות. וכה טבעי שפלשתינאים, עד היום, מוגבלים בפיתוח מתוכנן של יישוביהם, משום שרוב שטח הגדה - העתודה הקרקעית העיקרית שלהם - הוא בשליטה ישראלית מינהלית. לא, פלשתינאים לא זקוקים למרחב כמונו. וכה טבעי שפלשתינאים נדרשים להיתר ישראלי כדי לנוע (היתר שניתן למיעוט) ולהיכנס לירושלים המזרחית או לעזה, במסגרת מדיניות הסגר שנמשכת מ-1991 ועד היום, ואילו יהודי יכול לנסוע באופן חופשי מהגדה לישראל ובחזרה, על כבישים נוחים שבנויים על אדמה שהופקעה מכפרים פלשתיניים.

בכל קיץ בחברון אין מים זורמים במשך ימים ושבועות, בעוד שבבתי השכנים היהודים - בעיר העתיקה ובקרית ארבע השכנה - אין בעיה ואין מחסור. וכך המצב ביישובים פלשתיניים רבים אחרים בגדה: הם בלי מים, בהתנחלויות ליד הדשא ירוק. וזאת משום שישראל הטילה למעשה מכסה על המים שצורכים הפלשתינאים, על זכות השימוש שלהם במקורות המים המשותפים בארץ האחת.

זהו סיפור שיש לחזור עליו, עד לעייפה, משום שהוא כה מובן מאליו לישראלים עד שנהפך לבלתי קיים. כמה קל לראות בפלשתינאים אלימים ואכזרים, ולא לראות את האכזריות המצטברת, היום-יומית, שמכוונת אל קולקטיב שלם במשך 33 שנים, והיא במהותו של כל משטר כיבוש. זוהי אכזריות שהתעצמה בשנות אוסלו משום הפער בין המלים היפות על תהליך שלום ובין המציאות.

העוצר בחברון וקבלתו בטבעיות בחברה הישראלית משקף את החשיבה המעוותת שהתפתחה אצלנו בשנות אוסלו: שהפלשתינאים יקבלו את הדו-קיום בלא שוויון, את דירוגם כזכאים לפחות, הרבה פחות, מהיהודים. זה לא הלך.

האינתיפאדה החדשה, על אופניה העממיים והכמו-צבאיים - היא ניסיון אחרון להעמיד מראה מול פני הישראלים ולהגיד להם: התבוננו בעצמכם, ראו לאיזה גזענים נהפכתם.