לו הייתי ערבי

מאת יאיר לפיד, מעריב, 13.10.00

 

לו הייתי ערבי. לא ערבי שזורק אבנים בצומת כי אני כבר קצת מבוגר מדי בשביל זה, אלא ערבי כמוני. ערבי מתון, לא דתי, אולי אפילו עיתונאי, עם ילד בן 13, הגיל המדאיג. ערבי עירוני שבשבילו עצי הזית הם רק נוף, וריח הזעתר לא עולה מחצרו אלא מן הפיתה השמנמנה שקנה בחנות שתחת ביתו. ערבי עם חיבור לאינטרנט, שקורא בבוקר את "אל-אהראם" ממסך המחשב ומחכה ללוויין כדי שיחבר אותו לטלוויזיה של נסיכויות המפרץ. ערבי לא עני שקרא גם את פאבלו נרודה וגם את נגיב מחפוז ועדיין שומר תקליטים ישנים של פריד אל-אטרש. שיודע לא רע את ההיסטוריה של האזור ועדיין מחייך כשהוא מספר בלילה לבנו השני, בן החמש, על קאובוי קדום בשם צלאח א-דין שבעט בלא מעט ישבנים נוצריים במאה ה-12. לו הייתי ערבי כזה, מה הייתי חושב על היהודים?

הייתי חושב שהיהודים הם שקרנים. לא באופן פרטי - שהרי אני מכיר כמה מהם היכרות חטופה ואחד מהם, שפעם שתה אצלי בבית תה, אמר אתמול בטלוויזיה שיש לו "חברים טובים בין הערבים" ולרגע חלפה בי מחשבה תמוהה שאולי הוא מדבר עלי - אלא כקולקטיב. 52 שנה הם מסתובבים פה ואומרים זה לזה שהם "מדינה יהודית ודמוקרטית" בלי שעולה בדעתם שזהו פרדוקס. או שאתה דמוקרטי או שאתה מבסס את קיומך על בסיס גזעי. שתי האפשרויות קיימות, אבל לא ביחד. אין מדינה "לבנה דמוקרטית", או "מדינה דמוקרטית שליהודים יש בה פחות זכויות" ומי כמוני יודע, בצער, שאין דבר כזה "מדינה מוסלמית דמוקרטית".

והשקר הגדול הזה, הייתי מהרהר לתוך הנרגילה שלי (כי גם אני לפעמים, מה לעשות, סטראוטיפי במקצת), הוא האבא של כל השקרים הקטנים. של כל קווי המים שלא חוברו, הקרקעות שלא הוחזרו, הביובים שלא תוקנו. כי במדינה יהודית דמוקרטית, אם תסלחו לי, אפילו החרא היהודי קודם לחרא הערבי. זו לא החלטה ממשלתית גלויה כי החיים לא עובדים ככה, אלא פשוט מה שקורה כשעל שולחנו של פקיד עייף נוחתות שתי בקשות זהות, אחת מעפולה והשנייה מאום אל-פאחם.

לו הייתי ערבי פליאה גדולה היתה אוחזת בי בכל פעם שפוליטיקאי ישראלי היה מסביר ש"מצבם של הערבים בישראל טוב יותר מבכל מדינה אחרת". קודם כל כי גם הם צריכים היו לדעת שזה לא ממש נכון, שישאלו את הנספח המסחרי בקטאר. חוץ מזה, אם מצב כלכלי היה הדבר החשוב ביותר, אז מה עושים כאן היהודים? בקנדה לא טוב יותר? פרנסה היא דבר חשוב, אבל חופש והגדרה עצמית חשובים לא פחות. אני כבר לא מדבר על זה שהגיע הזמן שהם יבינו שההבדל בין פלסטיני לסורי גדול לא פחות מאשר ההבדל בין קיבוצניק מאשדות-יעקב לבעל מכבסה יהודי במיאמי.

לו הייתי ערבי לא הייתי רוצה לגור בפלסטין. אולי לא הייתי אומר את זה בקול רם, אבל עזה היא לא כזה שוס גדול וגם ידידנו יאסר הוא לא בדיוק נלסון מנדלה. אני אמשיך לגור כאן ולגדל פה את ילדי, לא מתוך ציפייה להשמדתה של מדינת ישראל - אני ערבי, לא אידיוט - אלא מפני שזהו ביתי. הרי אם תיפתח פה מלחמה כוללת הבית שלי ייהרס לפני רמת אביב, הילדים שלי ימותו לפני הילדים שלכם, הטיל שלכם מהיר יותר מהרוגטקה שלי. לו הייתי ערבי הייתי רוצה לחיות. כן, יש גם ערבים שמרגישים ככה.

כל זה היה נכון לו הייתי ערבי, אבל אני לא. אני אפילו לא מאמין שישראל יכולה לטעון ביושר שהיא "מדינת כל אזרחיה". בכל היקום כולו נמצאו 20 וקצת אלף קילומטר מרובע שבהם יכולים היהודים ליהנות מחירות מוחלטת ומן הזכות להגדרה עצמית. בכל מקום אחר הם בני ערובה של נדיבותם המפוקפקת של זרים. אנחנו פה כי אין מקום אחר. זה אינו צדק אבסולוטי אלא צדק של יהודים. לא תמיד הוא פוטוגני אבל אני מסרב להתנצל עליו. כן, הוא נשען על כוח. על מה רציתם שהוא יישען? על אמנת ז'נבה? מצד שני, חיים בינינו יותר ממיליון אזרחים סוג ב'. אי אפשר להתעלם מהם, אי אפשר להעלים אותם ובטח שאי אפשר לצפות מהם שיחשבו כמו יהודים.