לא אוסלו הוא שנכשל

המשבר החל כשברק כפה את סיסמת "סיום הסכסוך" על התהליך ההדרגתי, שהיה נשמת אוסלו… יחליפו את המנהיג היהיר ויחלצו את עמיהם מהדיכוטומיה של סיום הסכסוך או מלחמת קיום…

מאת מירון בנבנשתי, הארץ, 12.10.00

 

עצוב היה לחזות בייאושם, לחוש בזעמם ולזהות את אלם האכזבה של כל נביאי "סיום הסכסוך", שהבטיחו כי אכן "הסוף" הנכסף נמצא ממש בהישג יד - ומצאו עצמם ניצבים מול האיבה והאלימות שפרצו "לפתע". הייאוש והזעם היו ביחס ישר לגודל האשליות שהתנפצו: אלכימאי "הפתרונות היצירתיים" לא יכלו לסלוח לפלשתינאים על שהעזו לדחות את ההצעות הנדיבות, החד-פעמיות, והגדירו בעצמם את יעדיהם ודרכי מאבקם - כולל הקרבת קורבנות אדם להשגתם.

"אין פרטנר לשלום", הצהירו אלה שביקשו להשיג את "סיום הסכסוך" בזול וגילו ששלום כזה נתפש בעיני הצד השני כהנצחת העוול. ומי שמצהיר כי אין פרטנר לשלום, קובע למעשה שהוא שרוי במלחמה, וב"מלחמת אין ברירה" מותר הכל, אפילו מה שלא העזו לעשות בעת האינתיפאדה, תקופה שגם בה הוגדר המצב כ"מלחמת קיום". וכך מכתיבים כמה מאות פלשתינאים חמושים בקלצ'ניקובים מצב רוח של "מלחמת קיום" על אומה חזקה, בעלת אופציה גרעינית וצבא אדיר - בעוד מנהיגיה מטפחים את הפראנויה ואת "האחדות הלאומית בשעת חירום".

הפלשתינאים ישלמו מחיר כבד בעבור התקוממותם והעזתם להשתמש שוב בנשק החלשים; לא רק ייהרגו וייפצעו אלא גם ייחשפו לצעדי ענישה קולקטיוויים המכונים "הפרדה חד צדדית", ואולי אף יידחפו למעשה ייאוש כ"הכרזת מדינה", שיטיל עליהם את האשמה הסופית בדבר חיסול תהליך השלום. אבל למרות כל זה, אין מצב מתסכל יותר מאשר זה שבו מנצחים הישראלים בכל עימות כוחני, אבל הפלשתינאים לא מניחים להם לעולם ליהנות מניצחונותיהם, ועד מהרה נהפך הניצחון לניצחון פירוס.

תהליך השלום הגיע לסוף דרכו משום שהפלשתינאים נואשו ממנו ובחרו בדרך העימות. מותר להם להחליט מה משרת את מטרותיהם, אבל מהי תרומתה של ישראל למצב נואש זה? רבים מזהים את המשבר הנוכחי ככישלון תהליך אוסלו, אבל זוהי טעות גדולה: המשבר החל כאשר כפה אהוד ברק את סיסמת "סיום הסכסוך" על התהליך ההדרגתי, רצוף מטרות ביניים ניתנות להשגה, שהיה נשמתו של אוסלו. הוא לא שעה לאזהרות בדבר חטא ההיבריס שהוא חוטא. העונש על התגרות בכוחות עליונים מושת בדיעבד, על פי מבחן התוצאה - שאינו זר לתפישתו של ברק - ולא על פי הכוונות.

ברק נושא עתה בעונש ההיבריס, ועמו כל המושפעים ממעשיו. עכשיו, כשהבין את טעותו והוא שב לדבר על תהליך הדרגתי, הסתיימה האג'נדה שלו והאלים הזועמים אינם מתירים, בדרך כלל, הזדמנות שנייה. אחרים, המודעים למגבלותיהם של בני תמותה, יחליפו את המנהיג היהיר ויחלצו את עמיהם מהדיכוטומיה של סיום הסכסוך או מלחמת קיום, אפילו אם יעבור זמן עד שתחלוף השנאה ותתאפשר אווירת פיוס וניהול זהיר של משבר מתמשך.

חוגי הימין חוגגים על השנאה והאלימות אבל זוהי שמחה חלולה, שהרי לא השנאה יצרה את הסכסוך אלא הסכסוך מלבה את השנאה, וכבר הולכים ומתעצמים התהליכים המרחיקים את הקהילות מסף התהום. גם המשבר החריף הזה יחלוף, ועמו תתחזק התובנה שייאוש, טיפוח אשליות ו"פתרונות הלא" אינם יועצים אמינים.