להיפרד מהאשליה

 

אריה ארנון, הארץ, 28.8.01

 

הפרדה חד צדדית תביא להמשך הכיבוש ולהנצחת הסכסוך

 

שלמה אבינרי מתלונן ("הארץ", 24.8) על כך, שבמחנה היוני, שאותו הוא מכנה שמאל, קיימת התנגדות לרעיונות ההפרדה החד צדדית. לדבריו, כשם שאינטלקטואלים התקשו להיפרד "ממקסם השווא של חזון הגאולה הסטליניסטי" באמצע המאה העשרים, כך מתקשים היום תומכי ההידברות עם הפלשתינאים להבין ש"הדרך להסכם פשרה חסומה כעת". הקושי הנפשי הזה מוליד לפי אבינרי לתפישה פוליטית שגויה, שדוחפת את השמאל הישראלי להיות, רחמנא לצלן, בין "מנציחי הכיבוש". האשמה קשה, אך לחלוטין לא נכונה.

 

היום ידוע, שראש הממשלה לשעבר ברק לא הציע לפלשתינאים את מה שישראלים רבים חושבים שהיה עליו להציע: נסיגה מהשטחים בהסדר. ברק ניסה לקבוע בקמפ דייוויד את התנאים לסיום הסכסוך: סיפוח שטחים שבהם חיים 80% מהמתנחלים, יצירת אזורים פלשתיניים מובחנים, הסדר מעורפל בירושלים. ההצעות, שהיו חדשניות במונחי השיח הישראלי והוצגו כ- "Take it or leave it", לא נענו בהסכמה. במקום לברר את הסיבות לכישלון המו"מ, שאינן מוטלות על צד אחד בלבד, ממליץ אבינרי להשתמש בכוח כדי לקבוע את קווי העימות.

 

כשם שאוסלו שינתה את מתכונת השליטה הישראלית בשטחים מישירה לעקיפה, אך לא הצליחה לבטלה, כך היפרדות חד צדדית לא תביא לסיום הכיבוש וודאי לא לסיום הסכסוך. פינוי חד צדדי משמעותו פינוי חלק מהשטח, בין 70% ל-85%, כשסביב השטח המפונה ואולי בתוכו נשארים כוחות ישראליים. כלומר, תוקם מדינה פלשתינית, מוקפת ומוכלת במדינת ישראל. בירושלים לא יושג הסכם ולא בשאלת הפליטים. הפלשתינאים, שההסדר נכפה עליהם, לא יהיו מחויבים לקבלו וייאבקו להסרת המצור, לכונן בירה בירושלים ולפתרון סוגיית הפליטים - נושאים שהיו אמורים להידון במו"מ על הסדר הקבע, שממנו התחמקה ישראל זמן רב.

 

הדרך להתקדם אל סיום הסכסוך היא לחזור למו"מ ולהציע "פשרה היסטורית" הוגנת, שטרם הוצעה: שתי מדינות שהגבול ביניהן מתבסס על הקו הירוק, שתי בירות בירושלים ופתרון סביר, שנידון בטאבה ובהצעות קלינטון, לפליטים. על "השמאל" לשכנע ישראלים ופלשתינאים שזו הדרך היחידה לחיות ביחד; ללחוץ על ממשלת ישראל, ההנהגה הפלשתינית וכל גורם שעשוי לתווך, כי זו העת לפשרה. רק כשתונח הצעה כזאת על שולחן המו"מ תעמוד למבחן הנכונות הפלשתינית לפשרה מדינית ועמה טענת ה"אין פרטנר". בינתיים ישראל של שרון מציעה כניעה ולא הסדר הוגן.

 

הצטרפות מחנה השלום הישראלי לתומכי הנסיגה החד צדדית שעליה ממליץ אבינרי תכשיל את סיום הכיבוש ולא תקדמו. תומכי הפשרה הפלשתינאים יטענו כי "אין פרטנר ישראלי לשלום", ואילו מתנגדיה מ"חזית הסירוב" יתחזקו. מצדדי הנסיגה החד צדדית אולי לא מתכוונים להביא לתוצאות אלו, אבל באופן דיאלקטי, בלשונו של פרופ' אבינרי, הם יתרמו להן תרומה בלתי נשכחת: המסקנה הבלתי נמנעת מעמדותיהם היא, כי כוח עדיף על מו"מ.

 

האשליה שממנה יש להיפרד אינה זו שבה עוסק אבינרי. הגיעה העת להעמיד למבחן ביקורתי את המחשבה האחידה השולטת בישראל זה כשנה, זו שטיפח ברק: "הצענו, נדחינו לכן הוכח כי אין פרטנר". נעשו טעויות בשני הצדדים, ולא הועמדה למבחן אמיתי נכונותו של הצד הפלשתיני להסדר המתבסס על הקו הירוק. הפעלת יתרון הכוח הישראלי לא תפתור שום בעיה ותביא לשפך דם ולסבל לישראלים ולפלשתינאים. החלומות על הכנעת הצד השני, שנהיו נפוצים בשני העמים, יתבררו כאל מכזיב. הרעיון, שנוכל חד צדדית לשנות מיסודם את תנאי חיינו, הוא האשליה שממנה יש להיפרד.

 

 

פרופ' ארנון הוא מרצה במחלקה לכלכלה באוניברסיטת בן גוריון בנגב