לנצח בלבנון דרך עזה

צבי בראל, הארץ, 27.5.01

 

ישנה סברה שהנסיגה מדרום לבנון חוללה את האינתיפאדה. ואם היא לא חוללה אותה היא העניקה לה את אופייה האלים, ואם לא את אופייה האלים, לפחות נתנה לה השראה. שכן הנה, לראשונה הצליח כוח ערבי להוציא את ישראל משטח כבוש, ללא הסכם או הבנה ומתוך ויתור מלא. מפעל כזה בהחלט היה יכול לשמש מופת לפלשתינאים.

 

במיוחד נהנים לעשות השוואה זו חוגי הימין והמתנחלים שטבעו את הסיסמה "תנו לצה"ל לנצח". אלה בטוחים שאילו "ניצח" צה"ל בלבנון, לא הייתה פורצת האינתיפאדה ולא היה הכרח להוכיח ניצחון נוסף בשטחים.

 

מהדרך שבה המתנחלים מציירים את ההיסטוריה, אפשר לחשוב שהמושג "מאבק מזוין" נולד רק אחרי הנסיגה מלבנון, כאילו לא הייתה אינתיפאדה ראשונה, או מלחמה בין אש"ף לישראל שהכניסה את ישראל ללבנון, או פיגועים רצחניים ב-34 שנות הכיבוש. הכל מבחינתם החל ונגמר בלבנון. הנפנוף ב"לקח לבנון" נועד לכאורה גם להזכיר לצה"ל את עלבונו ולתבוע מממשלת ישראל לזכות את צבאה ברהביליטציה ולאפשר לו "הפעם" לנצח, מעין מועד ב' בעזה למי שנחל "תבוסה" בלבנון.

 

לקח לבנון, לפי המתנחלים, נשען על הנחה מופרכת בעיקרה הגורסת כי בשטחים כמו בלבנון הייתה אפשרות "לנצח". שכן לבנון, כמו השטחים, טשטשה לגמרי את המושג "ניצחון". בשתי המערכות הוא נתפש ככניעה מוחלטת של המדינה הכבושה ונטרול סופי של שאיפת השחרור. מין גרסה ישראלית של השאפתנות הרוסית בצ'צ'ניה. עוד אומרים המתנחלים, שאילו מספר האזרחים ההרוגים בגבול הצפון היה כמספר ההרוגים האזרחים (היהודים) באינתיפאדה, היה פורץ מרד בישראל - מרד שפירושו כנראה תביעה לכיבוש סופי ומוחלט של לבנון.

 

כאילו נשכח, שמספר ההרוגים הישראלים, אמנם של חיילים האמורים למות על הגנת המולדת, עלה עשרת מונים על מספר ההרוגים הישראלים בשטחים; כאילו נשכח שדווקא מספר האבדות, המתח העצום והמחיר הכלכלי, אך בעיקר חוסר התכלית - הם שגרמו לנסיגה.

 

כן, מרד אזרחי גרם לנסיגה. אלא שבלבנון התפכחה ישראל מהשאיפה להשיג "ניצחון" ובתמורה לנסיגה הסתפקה בביטחון. היא לא דיברה על "סיום הסכסוך" ולבסוף דבקה ביעדים טקטיים של שקט בגבול. צה"ל הטמיע את התורה שלפיה הגנה על גבולות המדינה צריכה להיעשות מתוך שטחה. הנסיגה לא סיימה את המלחמה, היא הרגיעה אותה והייתה אפשרית מפני שבין ישראל ללבנון יש גבול מוסכם, וחשוב מכך - אין התנחלויות הנועצות את צה"ל במקומות שאינו צריך להיות בהם.

 

נפנוף בבד אדום מול פני צה"ל הוא רק עילה משנית להצבת תמרור לבנון. במערכת הכלים השלובים שבה כרוכים שטחים כבושים והתנחלויות, היו אלה דווקא מתיישבי הגולן שתמכו ב"בריחה הגדולה" מלבנון. הם הבינו שנסיגה זו דוחה הסדרים עם סוריה הקשורים לגולן. הנוסחה הזאת רעה למתנחלים בשטחים. כאן פועל אינטרס אחר - כל עוד צה"ל נלחם בפלשתינאים מתקרבים המתנחלים ללב הקונסנסוס ונהפכים לסמל העמידה האיתנה. נצרים איננה רק הבופור, היא משגב עם.

 

הנסיגה מלבנון אינה צריכה להישאר רק מופת לפלשתינאים, גם ישראל רשאית להפיק ממנה לקחים. החשוב שבהם הוא ההכרח להגדיר בעקביות את היעדים האסטרטגיים ולוודא שכל מהלך צבאי משרת רק אותם. אם היעד האסטרטגי של ישראל הוא ביטחון לאזרחיה בגבולות בני הגנה ומוכרים, כפי שהבינה ישראל בלבנון, נסיגה מהשטחים תהיה תנאי הכרחי. אם, לעומת זאת, המלחמה היא על הזכות לריבוי טבעי בהתנחלויות, ולו על חשבון ביטחונם של האזרחים שבתוך הקו הירוק, לבנון איננה הדגם.