לאן נושבת הרוח?

דני רשף, מושב חוסן, 2.8.01

 

יש הבדל גדול בין הממשלים הדמוקרטים לרפובליקנים בארה"ב.

 

הדמוקרטים מיעדים לארה"ב תפקיד מנהיגותי בעולם. הם שואפים להנחיל את ערכי המערב הדמוקרטי לכל העולם וברוח זו להיות מעורבים בפתרון המשברים השונים בעולם. מסכסוך קשמיר בין הודו לפקיסטן, דרך צפון אירלנד והבלקנים ועד מעורבות עמוקה בניסיון לפתור את הסכסוך במזה"ת. לשם כך הייתה מוכנה ארה"ב הדמוקרטית גם להעמיד את יכולתה הכלכלית כגיבוי לכל פתרון מדיני שהושג בתיווכה לא רק בפוליטיקה אלא גם בכלכלה ובאקולוגיה העולמית. כלכלת ארה"ב הייתה כלי במדיניותה העולמית.

 

לתפישת הרפובליקנים פתרון של משבר אזורי כל שהוא חייב להיות, קודם כל, מעניינם של המעורבים בו. על ארה"ב רק לדאוג שהאינטרסים הכלכליים שלה לא יפגעו. לכן דוגל הממשל הרפובליקני בארה"ב בפחות מעורבות ויותר בניהול משברים ובידודם מאשר להביא לפתרונם. מהמשבר בצפון אירלנד, דרך קשמיר וקוסובו ועד למזה"ת פועלת ארה"ב  לצמצום מעורבותה, לבידוד המשברים, להגברת היציבות והקטנת הסיכוי לאלימות לא מבוקרת ולא דווקא לפתרון הבעיות שעל הפרק. ארה"ב נסוגה מכל התחיבות כלכלית, חברתית או אקולוגית שאינה נתפסת כאנטרס כלכלי אמריקאי מובהק. אם תרצו מדיניותה העולמית של ארה"ב ככלי בכלכלתה.

 

במזה"ת הסכנה העיקרית לכלכלת ארה"ב, על פי הרפובליקנים, מצויה במשטרו הלא יציב והמסוכן של סדאם חוסיין בעיראק שביכולתו לערער את יציבותם של מפיקות הנפט במפרץ ושל המזרח התיכון כולו. בידודה של עיראק חשוב, לארה"ב, בהרבה מדשדוש בביצת הסכסוך הישראלי פלשתיני. בנית קואליציה של מדינות ערביות פרו מערביות כירדן, מצרים, סעודיה ונסיכויות המפרץ היא אבן הפינה של מדיניות ארה"ב באזור. ארה"ב לא יכולה לאפשר מחלוקת בינה לאותם מדינות ערביות סביב עמדת ארה"ב בעימות הישראלי פלשתיני.

 

כמנהגם, ארה"ב הרפובליקנית לא שואפת לפתרון קבע אלא לבידוד הסכסוך והנמכת הלהבות בתיאום עם שאר מדינות ערב המתונות. ישום דו"ח ועדת מיטשל, שליחות טנט, משקיפים או פקחים בינ"ל במתכונת כל שהיא. כל דבר שיש בו כדי לפקח ולהגביל את עוצמת הלהבות רצוי מבחינתם. פתרון הקבע יכול להמתין להבשלתו באם הצדדים אינם רוצים בו עכשיו.

 

נראה שבעוד ארה"ב מפעילה לחץ על ישראל למתן את תגובותיה, לרסן את עוצמתה ולהסכים להסדרי ביניים בשטח מגבילות המדינות הערביות המתונות את מרחב התמרון וההסתה של  ערפאת. בעוד ארה"ב מקשיחה קו כלפינו, תומכת ברעיון של פיקוח בינ"ל ואמריקאי ומגנה אותנו על מדיניות החיסולים סוגרות מדינות ערב המתונות, בהבנה מלאה עם ארה"ב, את הדלת בפני פסגה ערבית נוספת, כרצונו של ערפאת. יתכן שערפאת מרגיש היום שמדיניותו נושאת פרי וישראל נמצאת בלחץ בינ"ל גובר. ערפאת יגלה במהרה שהבנה אמיתית יש לו רק אצל סדאם חוסיין.

 

כל התהליכים מובילים לסוג של הסדרי ביניים, אולי כפויים בחלקם, ארוכי טווח  שיחליפו את אלימות האינתיפדה כשזו תשקע. הסדר הקבע שהיה על שולחן המו"מ נדחה לשלב לא ידוע. לכל היותר ישיגו הפלשתינים צוותי פקחים חסרי סמכות ונוסחה כל שהיא להקפאת התנחלויות. זאת במקום מדינה משלהם ללא התנחלויות בכלל. מבחינה זו החמיצו הפלשתינים את ההזדמנות וכבר הפסידו את האינתיפדה.