למרות הכל הפרדה. ההתמדה תנצח

 

יוסי ביילין סבור שהגדר לא תועיל. אך אם רוצים בה - לא איכפת לו

 

דן מרגלית, מעריב, 22.2.02

 

 

לנשוך שפתיים. לפכור אצבעות. להחזיק מעמד. לגרש את הייאוש. לפני 20 שנים זלגה הדמעה בתחום הפרט בלבד - "פן תשמחנה בנות פלשתים, פן תעלוזנה בנות הערלים". עכשיו דמעה פומבית היא נורמה שכיחה.

 

שלשום, למחרת רצח חיילי ההנדסה, טלפנתי ליפעת ארליך מהתנחלות עמונה. הכרתי אותה בחמישה ראיונות בתוכנית 'פוליטיקה'. יש לי ידידים ומכרים בהתנחלויות. איכשהו אני חש כלפיה שהיא מעין קרובת משפחה, מין אחיינית. היא אמנם נענתה להצעה להתראיין ב'ערב חדש', אך אני טלפנתי דווקא להציע לה לצמצם ככל האפשר את נסיעותיה בכבישי יהודה ושומרון עד יעבור זעם. הרי מכוניתה אינה ממוגנת. היא נסעה לאולפן בירושלים, והלכה - שלא כמנהגה - לאכול פיצה ב'סבארו'. לא שאינה מפחדת, אבל אסור לשתק את הבירה.

חותר להכנת טיוטה. ביילין

 

היא מתנחלת שקולה ודעתנית. אם הכנסת תחליט לפנות את עמונה, משפחתה תקום ותלך. אבל היא אינה מבינה את ההתנהלות הישראלית. מה ערך יש לממשלת אחדות, אם השמאל הישראלי אינו מסייע לתפקודה?

 

היא ציפתה שיוזמי הסכם אוסלו, ש"עשו ניסוי בבני אדם, יתייצבו בשער כל התנחלות, ואם לא יבקשו סליחה מהמתנחלים - לפחות יחלקו שכפ"צים".

 

לטעמה, גידור היישובים הוא אמצעי ביניים סביר להפחית את פגיעות הטרור הפלשתיני. אולי גם גידור של הערים הפלשתיניות. אך המלחמה באוייב בלתי-נמנעת. כשהפלשתינים יכפו בעתיד על ישראל התמודדות כוללת, והאומה תתעשת ותשיב מלחמה שערה, נחזור לכל נחלת האבות.

 

היא אינה חושבת שביום שלישי בלילה נוספו שש אמהות שכולות לתנועת הסרבנות, שהיא ביטוי עליון לחוסר אחווה יהודית. למרות האכזבה, היא ממליצה להתמיד בממשלת האחדות. ולא, תודה, היא תמשיך לנסוע בכבישים. כך יפעת - האחיינית שהפקעתי לעצמי - מהיישוב עמונה.

 

התמיכה של ח"כ איתן

 

יפעת וחבריה חשים במשק כנפי ההיסטוריה היהודית. הם חיל החלוץ. במילונם אין התפרקות והתקפלות וגדר הפרדה. אך עליהם לדעת שכבר היו דברים מעולם, בבני יהודה ברמת-הגולן, בוויכוח בין ציונים מובהקים, אם להימנע מליישב את תל-חי. ההתיישבות הגדולה של שנות ה-30 נעשתה בחסות 'חומה ומגדל', שלא להזכיר את גורל ימית ובנותיה.

 

כמעט 300 ישראלים נרצחו מאז יזם יאסר ערפאת את האינתיפאדה, בדחותו את השלום ההוגן של אהוד ברק. יש סיכוי שהציבור בארץ יסכים לשאת בנטל גם להבא, אבל הוא רוצה לדעת כי הסיכון ממוזער ככל האפשר. זה סוד תנועת גדר ההפרדה. כמו קאטו הזקן, שחזר בכל נאומיו על הצורך להחריב את קרתגו, ראוי לחזור בכפייתיות לגדר המוצעת. ההתמדה תנצח.

 

זה ידוע: כ-350 ק"מ גדר חשמלית מודרנית בעלות של מיליארד שקלים, יפרידו בין ישראל לבין הגדה המערבית. הגדר לא תחסום את פיגועי ה'קסאם', אך תבלום רוצחים ומתאבדים בכיכר העיר.

 

וזה ידוע, אך פחות: ראש השב"כ, אבי דיכטר, תומך בגדר לאורך הקו הירוק, לערך. הוא סיפר כי מחבלים שמתארגנים בעזה מקדישים מאמץ רב לתכנון חציית גדר חשמלית מיושנת הנמתחת לאורך חלק מהגבול. אך בי הודה ושומרון יש להם פנאי להשקיע את המאמץ בהכנת המטען ומיקומו בלב עיר עברית, מפני שאין להם כל בעיה להגיע ליעד.

 

חיים רמון שאל את דיכטר אם הוא מספר לאריאל שרון את מה שהוא אומר לוועדת החוץ והביטחון. דברים שאמרתי כאן - אמרתי שם, השיב ראש השב"כ. כשנשאל שרון אם הוא מודע לתמיכת דיכטר בגדר ההפרדה, השיב בחצי משיכת כתף. רמון דאג להעביר לראש הממשלה את כל הפרוטוקולים מדברי דיכטר בנדון, כדי שלא יהיה לאיש פתחון פה לומר שלא ידע בדיוק.

 

וזה מתחדש: חוקר נכבד כאהרן לב-רן שולל בשלל של טיעונים את הקמת הגדר. מעניין במיוחד הטיעון, שאם בעקבות מהלך ישראלי חד-צדדי תוקם מדינה פלשתינית בלי הסכם - איש לא יוכל למנוע ממנה לכרות ברית הגנה עם עיראק, או איראן.

 

טיעונו של לב-רן מסבר את האוזן, אבל רק לשבריר של שנייה. שכן כבר היו דברים מעולם. דוד בן-גוריון הצהיר באורח חד-צדדי כי אם ייכנס צבא עיראקי לירדן - ישראל תראה בכך 'קאזוס בלי', עילת מלחמה. זה גם בדיוק מה שהיא תאמר לפלשתינים: חיילים זרים בשכם יהיו עילה למלחמה.

לב-רן גם טוען, שהקמת גדר תארך שלוש שנים. נניח - אז מה? וזה גם אינו מדויק. 20 קבלנים ב מקומות שונים, והגדר מתחברת בחצי שנה.

 

השר-לשעבר מהליכוד ח"כ מיכאל איתן מבין שצריך גדר. אך במפלגתו אי-אפשר להציע צעד הכרוך בפינוי יישובים. לפיכך הוא בעד גדר מסביב לערים הפלשתיניות. אין בעולם גדר התקפית, אלא אם כולאים את העם השכן בגטו. מהות רעה, צליל צורם.

 

הקולות של ערפאת

 

יש התפתחות: ד"ר יוסי ביילין סבור, שגדר ההפרדה לא תועיל, אך אם אנחנו רוצים בה - לא איכפת לו, הוא רק אזרח פרטי. אז היכן התנועה? יש כבר התארגנות מקצועית. עכשיו צריך מהלך פוליטי. חיים רמון התייצב. במאי הוא יציע לוועידת העבודה לאמץ את הגדר כנושא מרכזי במצע הבחירות הקרובות. אך חסר איש מרכזי ממקום אחר, דן מרידור.

 

הוא נייר הלקמוס של הממשלה. לכאורה, פחת משקלו מאז קריסת מפלגת מרכז, אם כי יתכן שלקראת הבחירות הצורך בה - בעטיפה חדשה - גדול מבעבר. בשנה בה היה שר האוצר, הביא את יעקב פרנקל להסכים עמו כי הגזמה בהורדת שער הדולר פוגעת בעלייה ארצה. אך בנימין נתניהו ביטל את מה שפרנקל הסכים לו בחצי לב. חלף זמן עד שדני נוה אישר בספרו 'סודות ממשלה', כי נתניהו הוא שהביא את מרידור להתפטר מממשלתו. היתה לו סיבה טובה להצטער.

 

גם לשרון תהיה סיבה טובה לחוש כך אם מרידור יילך. אין לו משקל פרלמנטרי? אבל יש לו מעמד אישי ניכר.

 

מרידור, שנאם בכנסת במלאת עשור למותו של מנחם בגין ז"ל, נולד במחנה הלאומי-ליברלי. בבית אביו אליהו התקיימה הישיבה הראשונה של מיפקדת האצ"ל בראשות בגין. הוא התנגד להסכמי אוס לו, נסע עם ברק לקמפ דיוויד, הסתייג מוויתוריו בירושלים, וראה מקרוב באחריותו של ערפאת להיעדר השלום. אך היושר האינטלקטואלי שלו, גרם למהפך. ארץ-ישראל-השלמה התאיידה.

 

בגין, אמר מרידור, דבק בצירוף קשה של לאומי-ליברלי. ישראל לא תוכל להחזיק בשני מרכיבים אלה אם תשלוט לאורך זמן בעם אחר. זה עוול נורא לשמה הטוב של הציונות וזה היסוד לנכונותו לחלוקת הארץ, למרות שבית לחם מדברת אליו יותר מסכנין.

 

הוא כבר התבטא בזכות גדר ההפרדה. עכשיו הגיע הזמן לממש. הגדר לא באה במקום המלחמה שמנהל שרון בעוצמה ובדין בטרור הפלשתיני המתעצם, עד כי אצל ערפאת נשמעים קולות נגד עצם ההידברות עם ישראל; היא אינה תחליף להידברות באמצעות האמריקנים לכינון הפסקת אש וליישום דו"חות טנט-מיטשל. היא יעד בזכות עצמו, שידרבן למשא-ומתן.

 

מרידור תומך, אך לא פעיל. צריך אותו שם. הוא יגרוף עמו ציבור חדש.

 

הניהול של הממשלה

 

גם ביילין יכול להצטרף. הגדר לא תחסום את מאמצי השלום שלו. הם רבים. השבוע נטש את 'בית אסיה' לטובת 'בית ישכר'. יותר זול. במשרדו יש 'מנות חמות' כארוחת צהריים. חמישה שקלים הארוחה.

 

יש באירגונו שתי קומות. למעלה, בקומה הרביעית, נערכים כ-20 דוקטורנטים ומומחים לתפירת טיוטת ההסכם. מכנים אותם 'בית החרושת לשלום'.

 

ביילין מקיים מגעים עם ראשי הרשות הפלשתינית. בבוקר הם מתלהמים נגד ישראל, בלילה הם מעיינים בסעיפים. הוא חותר להכין טיוטת הסכם שלום פרטני. את ההסכם הזה הוא מקווה להניח לפני הציבור, לנפק את הנושא המרכזי למערכת הבחירות. ירצו - יאכלו, לא ירצו - יאכלו אותה.

 

אך גם ביילין למד את לקחו. אבו-מאזן הניח אותו לנפשו ולא התייצב מאחורי מסמכם המשותף, אלא באיחור. לא נעלם מעיניו שערפאת, יותר מברק, אחראי לשפיכות הדמים ולהיעדר השלום.

אם הפלשתינים יחזרו על התרגיל של לדבר בלי לחתום, להסכים בלי להתחייב - הוא לא ייצא לבדו אל הכפור הפוליטי. מבחינתו זו הזדמנותם האחרונה. הוא אמיץ. הוא ציוני לוהט. אך הוא לא הפראייר שלהם.

 

אמרתי לו כי לדעתי עליו לעבוד בשני תוואים. הסכם שלום פרטני מזה, וה סכם בסיסי קצר מזה. אובדן זמן רב ושפך דם יגרמו אפילו להצעה הטובה מכולן להיתפס בתודעה כלא-רלוונטית. הוא הביט בי ושמע.

 

ראוי לממשלת האחדות לנהל מערכה משולבת: להלום בטרור בנוסח שמממש שרון המיושב בדעתו ומסרב לקבל את תכתיבי הימין-אחיתופל בעוד בנימין נתניהו נושף בעורפו; ללוות בברכה שקטה - עד להכרעה בקלפי - את ביילין, שהצעתו מבוססת על בליל רעיונות מאת ביל קלינטון וברק וסרי נוסייבה, ואין בלתם לשוחרי השלום; ולהתחיל מיד בסימון גדר ההפרדה, שתשאיר בידי ישראל כ-10 אחוזים מהגדה המערבית ותשחרר אותה מהמחסומים, אימת הטרור הנגיש ומהכורח לשלוט בעם אחר - "להיות שופך דם האדם ומגינו", כלשונו של נתן אלתרמן.

 

* שואלים אותי: ומה ההוכחה שגדר ההפרדה טובה ויעילה? - יש תשובות רבות. אחת גם על דרך השלילה: תראו כמה דם יהודי יישפך על-ידי הטרור הפלשתיני במאמץ למנוע את הקמתה.