לעצור את החורבן

 

דן שיפטן, הארץ, 27.8.01

 

דרושה הפרדה מהפלשתינאים כדי לבלום תהליך המקעקע את ריבונות ישראל

 

 

התמיכה הציבורית והפוליטית הרחבה בתפישת ההפרדה, המקיפה כמעט את כל הזרם המרכזי של הציבור היהודי בישראל ומנהיגיו, החרידה מרבצם את מתנגדיה, בעיקר אלה מהימין המובהק ומהשמאל הרדיקלי. אין להלין על חסידי ארץ ישראל השלמה או על אלה שמאסו בציונות, שהרי ההפרדה אכן חותרת לחלוקת הארץ, בעיקר כדי לשמר את ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית. דווקא בקרב הזרם המרכזי הציוני חשוב לשבץ את הדיון הציבורי בהפרדה בהקשרו המדיני, החברתי והכלכלי הרחב. לשם כך יש להציג את עיקרי העלות הלאומית הבלתי נסבלת של הימנעות מהפרדה.

 

הכורח להינתק מהפלשתינאים מתבקש לא רק כדי להתגונן מפני הטרור שיזמו, במטרה להפוך את חייהם של היהודים לגיהינום ולכפות עליהם מתכונת הסדר החותרת (באמצעות "זכות השיבה") תחת אושיותיה של המדינה היהודית. ההפרדה נדרשת בעיקר כדי לבלום תהליך המביא חורבן על החברה הישראלית, מקעקע את הריבונות של מדינת ישראל, הורס את איכות החיים של תושביה, דוחק את כלכלתה למבוי סתום ומשחית את אזרחיה.

 

ישראל איבדה חלק ניכר מריבונותה, כיוון שאינה שולטת עוד במה שקורה בתחומיה, בעוד שקיבלה עליה אחריות לא-לה למה שקורה מחוצה להם. היא איבדה את השליטה בקביעת מי שנכנס לתחומיה, באופן המסכן את חיי אזרחיה. היא חסרת אונים לנוכח הגירת פלשתינאים לתוכה; לאחרונה השלימה עם השתקעותם של רבבות בכעין "שיבה זוחלת", בקצב שיצטבר במהרה למאות אלפים. ישראל סובלת מפשיעה פלשתינית בהיקף עצום, משום שהפושעים זוכים לסיוע ולחסינות בשטחי הרשות. הפשיעה והטרור גורמים לישראל נזק כלכלי במיליארדים.

המגע עם השחיתות העמוקה בחברה וברשות הפלשתיניות משחית גם את החברה הישראלית. המגעים ההדוקים בין הגורמים הרדיקליים (לאומניים ואיסלאמיים) בקרב אזרחיה הערבים של ישראל לבין הרשות הפלשתינית מסייעים לגיוס הזרם המרכזי בקרבם למאבק לאומי הולך ומחריף נגדה. לצדד הפגיעה המכוונת נגרמים לישראל גם נזקים חמורים בשל נתוני המפגש בין שתי החברות. כך, למשל, מאפשרים גבולות פתוחים לפלשתינאים להישען בהמוניהם על תשתיות הרווחה המפותחות של ישראל, באופן העלול להביא לקריסתן ולהשלכות חברתיות מופלגות בחומרתן.

 

במקביל לאובדן הריבונות של ישראל בתחומיה היא נתפשת בעולם, ואף בישראל פנימה, כאחראית לרווחתם של הפלשתינאים. המציאות הזאת מטילה על ישראל את משא כישלונותיהם של הפלשתינאים, אף שמנהיגיהם והאליטות שלהם הם המביאים חורבן על עמם, בהעדיפם שחיתות ומלחמה על פני התמודדות עם החוליים של החברה והכלכלה.

 

הינתקות מהפלשתינאים וחסימת ישראל מפני פגיעתם הרעה היא אפוא כורח לכל מי שרוצה במדינה יהודית ודמוקרטית, המסוגלת להגן על אזרחיה ולפתח בהתמדה את איכות החיים ורמת החיים שלהם. עדיף היה לעשות זאת בהסכמה, אך לעת הזאת הפלשתינאים אינם שותף להסדר המבוסס על היפרדות מוסכמת. הם רוצים גם בעתיד גבולות פרוצים, שיאפשרו להם להיאבק בישראל ולחיות על חשבונה. מכאן מתבקש מהלך חד-צדדי של הינתקות יזומה, מתוך השארת פתח למשא ומתן אם וכאשר יהיה אפשרי.

 

את עלותה של ההפרדה - קשייה האופרטיוויים, הכאב הכרוך בהסרת חלק מהיישובים, המחיר הכלכלי של כינון החיץ הפיסי, הביקורת המדינית וכיוצא בזה - יש לבחון אל מול הממדים הקיומיים של האיום שמציבה האינטגרציה עם הפלשתינאים בהעדר הפרדה. ביקורת עניינית והוגנת תצביע על העלויות האלה, בלי להתעלם מההקשר הכולל. ביקורת כזו יכולה גם להתריע על תוצרי לוואי שליליים או להדגיש, בצדק, שלא מדובר בשיקוי פלאים המציע פתרון לכל הבעיות. מה שאינו משרת דיון כזה הוא דמגוגיה זולה על "אפרטהייד", או פנטזיות תמוהות על "השתלבות במרחב", אחרי כל מה שנלמד על סגולותיו התרומיות של המרחב הזה ועל נכונותו לשלב אותנו בתוכו.

 

הכותב הוא עמית מחקר בכיר במרכז לחקר הביטחון הלאומי באוניברסיטת חיפה ועמית בכיר במרכז שלם.