קווים ישרים

מאיר שלו, ידיעות אחרונות, 3.6.01

 

זו זמנה של ישראל השפויה להילחם על חיה, על צלמה, על עתידה. זה זמנה של ישראל לשוב אל ימים אחרים, לגייס את כל כוחה ותעצומותיה. זה זמנה להבין מה צפוי לה. וזה זמנה להבין ששני דברים הביאו אותה לכאן.

 

האחד הוא טיבו של הצד השני. קו ישר מוליך מטביעתו של היהודי הזקן קלינגהופר, שטרוריסטים פלשתיניים השליכו אותו מסיפונה של ה"אכילה לאורו" אל המצולה, אל רציחתם של הנערים והנערות שלשום בדולפינריום. וקו ישר מוליך מהעובדה שהאומה הערבית הגדולה עוד לא הצליחה להקים אפילו דמוקרטיה אחת, ועד דפוסי הלשון וההתנהגות של יושב ראש הרשות הפלשתינית.

 

אבל קו ישר מוליך משלטוננו עליהם, מן הדיכוי, מן ההתעללות, מההתנחלויות – אל השנאה הנוראה הזאת. וקו ישר מוליך מן הסקריקים והבריונים של ימי הכיבוש הרומי אל המתנחלים הקיצוניים של היום. וקו ישר מוליך משמעון ולוי בני יעקב אל האספסוף שהשתולל סביב מסגד חסן בק אתמול. וקו ישר מוליך מן הטרור של הפלשתינים אל האמירים והגולדשטיינים שלנו. זה הזמן להתכחש אל המורשת המפוקפקת הזאת. זה הזמן להיפרד לבנות גבול, לנטוש את הקברים הקדושים ולפנות את ההתנחלויות. זה הזמן לשוב אל השפיות ואל המעשיות.

 

אינני מאוזן, איני אובייקטיבי, וגם את הלוקסוס של הפצפיזם אינני יכול להרשות לעצמי. גם לי יש קאזוס בלי, והסיבה למלחמה, מבחינתי, איננה נחלת אפריים ולא קבר סבתו הבוכייה, אלא זכות השיבה. אבל אני חושש שאם משלת ישראל תמשיך בדרכה, היא לא תילחם על השטחים אלא על גבולות החלוקה. ואני חושש שבבוא יום פקודה – היא תמצא שבניה פרחו להם, כי איבדו כל תקווה. היא לא תמצא כאן לא צבא לא אקדמיה ולא חוק ולא חקלאות ולא תעשייה. היא תמצא רק אספסוף ניקלה של ביריונים וקנאים, ועם אלה, כידוע, לא מנצחים, אלא יוצאים לגולה.

 

אני שב ואומר – השלום איננו פרס שאנחנו נותנים לאויבינו. השלום איננו גילו של ידידות. הוא לא שלום של אמיצים ולא שלום של אוהבים. הוא הסדר של מי שאין להם ברירה אחרת. וככזה – עליו להיות הליך מעשי ולא אמוציונאלי.

 

משוחרר מרגשות אפלים של נקם, מחזונות ורדרדים של מזרח תיכון חדש, מתחרויות בעומק הפצעים. ממשקולות של ציוויים דתיים. אם לא נבין את הדבר הזה, אם לא נפעל בשום שכל ובקור רוח – לא תהיה לנו תקומה.