קרני צבועים, אלפי מתחסדים

ב.מיכאל, ידיעות אחרונות, 24.11.00

 

תמיד, ממהרים אויבי השלום הפלשתינים לסייע לאויבי השלום הישראלים, ושולחים את רוצחיהם לתוככי הקו הירוק. "הגם מחדרה צריך עכשיו להתפנות?", ממהרים המתנחלים ושואלים בהיתממות מנצחת. אך מן הגזירה השווה הזאת אפשר ללמוד דווקא, על הגוזרים אותה, ואל על הנגזר ממנה: המתנחלים, הג'יהאד האיסלאמי ואחמד יאסין, רק אלה הם הממשיכים לטעון שאין הבדל בין מדינת ישראל לבין השטחים הכבושים. רק אלה הם הממשיכים להתעקש על הכל, או על לא כלום. כל השאר כבר יודעים; חדרה לנו, כפר דרום להם.

"לא ניכנע לכוח", אומרים גאוני המדיניות לגאון הנוהג בנו, והוא – שכל חייו לא עסק אלא בהכנעה בכוח, מניד ראשו וחייליו בהתלהבות.

"לא ניכנע לכוח", אומרת המדינה הדורשת מן הצד השני שייכנע לכוחה היא.

"לא ניכנע לכוח", אומרים המתנחלים, היושבים על אדמה שנלקחה בכוח, ודורשים שהיא תישאר בידיהם כי "נלחמנו עליה", (כציטוט שציטט הילד הנוגה ושטוף המוח מכפר דרום את שולחיו).

ובינתיים ממשיך הדם ושותת. אך גם במלוא האמפטיה לסבל הילדים, קשה לשאת את מופע הצדקנות, ההתחסדות והיתממות שמבצעים המתנחלים ושופרותיהם. הדמגוגיה הזאת דורשת מענה.

כדי להימנע מהכללות, ראוי להבדיל בין מתנחלים למתנחלים.

שלושה זנים יש בהם: תינוקות שנשבו, תאבי בצע, ורודפי מדנים.

תינוקות שנישבו, אלה מתיישבי הבקעה (בעיקר), שבתום לב נענו לצו התנועה אשר שלחה אותם לאחוז באדמת בקעת הירדן. בניגוד לדומפות ולזמבישים, הם חיים מעמל כפיהם ולפחות מייצרים משהו זולת צרות. היום הם כבר מבינים כי תמה שליחותם.

הרוב הגדול הם תאבי הבצע. אלה אנשי "איכות החיים", שבאו לשם חפים מכל אידיאולוגיה, מחשבה, או הבנה. בסך הכל רצו דירה גדולה במחיר קטן. הממשלה נתנה – הם לקחו. היו נותנים בזיכרון היו לוקחים בזיכרון. נתנו במעלה אדומים? גם כן טוב. העיקר שיהיה דופלקס. עכשיו הם לא מבינים למה כועסים עליהם. כמו אדם שנתפס בתוך כספת של בנק, ולהגנתו הוא אומר: "אני לא פושע. אני פה רק בשביל הכסף". גם תאבי הבצע מבינים שהחגיגה נגמרה.

הגרועים שבכולם הם בני הזן השלישי; רודפי המדנים. הם אמנם מיעוט קטן אך ניזקם גדול.

אלה, אש קודש יוקדת בעיניהם, יושבים במקומותיהם אך ורק כדי לאלץ את מדינת ישראל לרקד לצלילי חלילם. אך ורק כדי שאי אפשר יהיה להשתחרר מן הכיבוש. אך ורק כדי שסיכויי השלום יתרסקו עליהם. אך ורק כדי ללבות שוב ושוב את אש המשטמה. אך ורק כי טקסט מיתולוגי מתקופת הברונזה חשוב בעיניהם יותר מחיי אדם.

שוחרי הריב הללו, הם גם אלופי הדמגוגיה, ההנמקות המעוותות, ההשוואות חסרות השחר והתירוצים המסמאים. לכל אלה חשוב להשיב.

כאשר מוטחת בפניהם השאלה, (לעיתים על ידי ילדיהם הם) "למה אתם מתעקשים לשבת במקומות חסרי התוחלת הללו?", תשובתם המיידית היא: "שליחים אנחנו. שומרים מכאן על המדינה כולה. חיל החלוץ. מגיני הארץ". אך כאשר, אלוקים ישמור וירחם, נפגע מישהו מהם, מיד מתגלגלות העיניים בהיתממות משוועת לרחמים, והם שואלים: "למה לפגוע באזרחים שלווים? למה להתנכל לאנשים שרק באו הנה לבנות את ביתם? למה להתנפל על חפים מפשע?"

הגיע הזמן לדרוש מהם שיחליטו בבקשה מה הם: שליחים מגוייסים או אזרחים שלווים? אם "שליחים, מגינים, מגוייסים", שלא יתפלאו אם הנכבשים מקבלים את דבריהם ורואים בהם חלק מצבא הכיבוש. ואם אזרחים, שיואילו בבקשה להתפנות מן החזית, ויחדלו מלהטריד מדינה שלמה. אבל להמשיך ולרקד על שתי חתונות – זו אופציה שמיצתה את עצמה.

הוא הדין בהתעקשות שלהם לכפות את משוגותיהם על טפם. מי שלא ראה השבוע את האמה המטורללת מחברון שיצאה "לגמול לערבים בשוק", לא ראה מחזה מוטרף מימיו.

"גם לחלוצי העלייה השנייה היו ילדים, בביצות ובקדחת" סיפרה בעיניים בוהקות הגברת נדיה מטר. אכן חידוש מרתק. נראה שנעדרתי מן הכיתה כאשר נלמד שם איך נטלו החלוצים את ילדיהם מדי יום וטבלו אותם בביצות, כדי שיזכו בנשיקת האנופלס. ואיך שלחו החלוצים את ילדיהם לבצע פטרולים אלימים בשווקי הכפרים הסמוכים,  ולהשתין שם על נכבדי העדה. אותי דווקא לימדו שהחלוצים שמרו על ילדיהם המעטים מכל משמר.  ובעת הצורך גם פינו אותם למקום מבטחים. הגברת מטר מוזמנת לעיין בתולדות משואות יצחק למשל, כדי ללמוד מה נעשה שם עם ילדי היישוב כאשר מצבו החמיר, או לשאול את וותיקי משמר העמק מה הם עשו עם הילדים כאשר ידעו שקרב קשה צפוי לקיבוץ. ואלה רק שתי דוגמאות קטנות.

ובשם הדמגוגיה המטופשת הזאת ממשיך הדם לשתות.

אך יכול ההמון הימני-יהודי להמשיך ולתבוע (ולקבל) נהרות של דם ערבי, ויכול ההמון הימני-ערבי להמשיך ולתבוע (ולקבל) נהרות של דם יהודי, ויכולים גאוני הצבא להמשיך ולהוליך את המדינה לעוד ניצחונות מפוארים בדרך לאבדון. והעתיד לקרות לא ישתנה: גבולות 67, פירוק ההתנחלויות, מדינה פלשתינית שבירתה מזרח ירושלים, וקודשיה – חראם אל שאריף. זה מה שיהיה.

השאלה איננה "האם נגיע לכך" אלא רק "איך נגיע לכך"; בהסכם שלום - כמו עם מצרים, או בזנב מקופל, שיניים חורקות וגדר חשמלית – כמו עם לבנון.

הברירה בידינו.