כך הכשיל ברק את שיחות קמפ דיויד

רוברט מאלי וחוסיין אגהא, ידיעות אחרונות, 20.7.01

 

לפני שנה בדיוק רבו שני אנשים ליד דלת הביתן הנשיאותי בקמפ דיוויד: אתה תיכנס לפני, אמר ערפאת, לא, אתה תיכנס לפני , התעקש ברק. מריבת האוהבים הסתיימה בכישלון צורב, ובקריסה אלימה של תהליך השלום. רוברט (רוב) מאלי היה עוזרו המיוחד של הנשיא קלינטון ליחסי ישראל ערב. בקמפ-דיוויד הוא היה איש הקרוב ביותר אל אוזנו של הנשיא. כל-כך קרוב שהדבר עורר את חמתם של חברים אחרים בצוות האמריקני.

 השאלה איך ובאשמת מי התפוצצה הוועידה, מטרידה כל מי שהיה שם. מאלי כתב מחקר רב-היקף, שמנסה להשיב לשאלה הזאת. שותפו למחקר הוא חוסיין אגהא, איש אוניברסיטת אוקספורד, שהיה מקורב למשלחת הפלשתינית לוועידה. המאמר מתפרסם היום, במקביל, בנוסח מקוצר ב"ידיעות אחרונות" ובהיקף מלא בדו-שבועון האמריקני "ניו-יורק רוויו אוף בוקס".

בתוך הוועידה האשים קלינטון את ערפאת בכישלון. מהמאמר עולה תמונה הרבה יותר אוהדת לערפאת, והרבה יותר מורכבת. מתברר שקלינטון ראה בחומרה את ההתנהלות של ברק בוועידה והרבה לנזוף בו. מתברר גם, שקלינטון, מתוך התחשבות בצרכים הפוליטיים של ברק, הפר הבטחה מפורשת שנתן לפלשתינים ערב השיחות.

השניים מתארים את ברק כמי שמתקשה לנהל משא ומתן, ומאוהב עד כדי קיבעון, עד כדי קיפאון, בכל מהלך שהגה במוחו. "אתה יותר פיכח ממני ויותר מנוסה ממני במלחמה" , אמר לו קלינטון. "אבל אני ותיק ממך בפוליטיקה. ואני למדתי מהשגיאות שלי".

נחום ברנע.

 

במארס 2000, אחרי שכישלון פסגת קלינטון-אסד בז'נבה הבהיר שהמסלול הסורי הגיע למבוי סתום, בחר אהוד ברק לחדש במלוא המרץ את המגעים עם הפלשתינים, כשהוא קובע תאריך יעד להסדר קבע בתוך חודשים ספורים בלבד. אבל האווירה בצד השני כבר לא הייתה פתוחה לרעיונות. לוח הזמנים נקבע על יד ברק אחרי שהמהלך הסורי נכשל, וערפאת – שהייתה לו אסטרטגיה משלו – לא התכוון להיכנע לתכתיבים.

למען האמת, ערפאת האמין, שמאחורי כמעט כל צעד של ברק ניתן לזהות ניסיון לגרום לו "לבלוע" הסכם לא רצוי, או לגייס את דעת הקהל בעולם כדי לבודד או להחליש את העמדה הפלשתינית במקרה שיסרבו לקבל את ההסכם. ההצהרות של ברק, שהאלטרנטיבה להסכם עלולה להיות מצב חמור בהרבה מהסטטוס-קוו, יצרה אווירת לחץ, שרק אישרה את חששותיו של ערפאת – וככל שגבר הלחץ, גברה גם האמונה בקרב הפלשתינים שברק מנסה להוליך אותם שולל.

 

יתרה מזו, הפלשתינים פירשו את הצעדים שנקט ברק כדי לשמר את נכסיו בעת שניהל מו"מ להסכם קבע היסטורי, כמאמצים להחליש אותם, תוך ניסיון לכפות עליהם הסכם לא הוגן. מטרידה במיוחד הייתה הגישה של ברק כלפי הסכמי הביניים המבוססים על הסכם אוסלו, הסכם וואי, ואלה שבאו אחריהם.

אלה הטוענים שערפאת לא היה מעוניין בהסדר קבע, מחמיצים את העיקר. ערפאת ראה את הסדרי הביניים והסדר הקבע קשורים זה בזה ו"חלקים של השלם" – כפי שאמר לנשיא – דווקא בגלל החובה להקפיד ולהפריד ביניהם. הסכמי ביניים שלא מומשו לא רק שהגבירו את הספק לגבי נכונותה של ישראל לספק את הסחורה; בעיני ערפאת הייתה לכך השפעה ישירה על מאזן הכוחות שייווצר עם תחילת המו"מ על הסדר הקבע.

 

במילים אחרות, נראה היה, שברק נוקט מדיניות של "הכל-או-לא-כלום", וש"לא כלום" פירושו לא רק ביטול של ההצעות להסדר קבע, אלא גם הפסקת המשך הנסיגה של כוחות צה"ל, הכפרים בירושלים, שחרור האסירים, והתחייבויות ביניים נוספות.

 

בתמצית, כל מה שברק ראה כהוכחה לרצינות כוונותיו, ראו הפלשתינים כאות לחוסר הרצינות שלו.

מסיבות אלה ראה ערפאת את הפיסגה בקמפ דיוויד כהתגלמות הסיוט הנורא ביותר שלו: לוליינות, שנועדה להגביר את הלחץ על הפלשתינים להגיע להסדר מהיר, תוך הדגשת המחיר הסמלי והפוליטי היקר במקרה של כישלון. ברור לחלוטין, שהרעיון והתזמון היו של הצמד קלינטון/ברק, וזו כבר הייתה סיבה טובה לחשדות. העובדה שארה"ב זימנה את הצדדים למרות סירובה של ישראל למלא את ההתחייבויות הקודמות, ולמרות בקשתו של ערפאת לדחות את המועד כדי שיהיה לו זמן להתכונן, רק הגבירה את התחושה במוחו, שמדובר בקנוניה אמריקנית-ישראלית.

 

ב-15 ביוני, במהלך הפגישה האחרונה שלו עם קלינטון לפני קמפ דיוויד, התלונן ערפאת כי ברק לא ביצע הסכמים קודמים, כי לא הייתה שום התקדמות במו"מ, וכי ראש הממשלה הישראלי החזיק בידו את כל הקלפים. התוצאה היחידה הצפויה לפסגה, אמר לשרת החוץ אולברייט, תהיה, שהכל יתפוצץ בפניו של הנשיא. אם לא תהיה פסגה, יישאר לפחות מקום לתקווה כלשהי. הפסגה היא הקלף האחרון שלנו – אמר ערפאת – האם אתם באמת רוצים לשרוף אותו?

 

בסופו של דבר הלך ערפאת לקמפ דיוויד, כי סירוב היה מביא עליו את כעסה של ארה"ב, אך הוא הלך לשם יותר מתוך ניסיון לשרוד מאשר מתוך אמונה שיפיק מכך תועלת כלשהי.

 

 

הכלה החוקית המיועדת

 

הנשיא ויועציו היו עיוורים לחוסר האימון הגובר והולך בין הצדדים, או לטקטיקה המוטעית בצעדי ברק. הם היו מוטרדים מההחלטה להעדיף המגעים עם "האישה האחרת", נשיא סוריה, שהסיחו את דעתו של ברק מ"הכלה החוקית המיועדת" והפחות מושכת. הממשל קונן על חוסר היכולת של ברק ליצור יחסי עבודה עם ערפאת, ובקשותיו החוזרות ונישנות – "לחשוף את פרצופו האמיתי" של ערפאת לעולם כולו – לא נענו.

 

כשחזר בו ברק מהתחייבותו להעביר לידי הפלשתינים את שלושת הכפרים באזור ירושלים – הבטחה שאישר במפורש לנשיא להעביר בשמו לערפאת – רתח קלינטון מכעס. לדבריו, הייתה זו הפעם הראשונה שבה גרמו לו להופיע כ"נביא שקר" בפני מנהיג זר. ברגע נדיר בקמפ דיוויד, כשברק חזר בו מכמה מעמדותיו הקודמות, תקף אותו הנשיא ישירות כשהוא מבטא את כל התסכול שהצטבר אצלו: "אני לא יכול לפנות לערפאת כשאתה מתבצר בעמדותיך! אתה אולי יכול למכור לו את זה, אבל אני לא! הלכתי לשפרדסטאון (למו"מ הישראלי-סורי) ולא שמעתי ממך דבר במשך ארבעה ימים. הלכתי לז'נבה (לפסגה עם אסד) והרגשתי כמו משרת אינדיאני שעושה את דבריך. אני לא אתן לזה לקרות כאן!"

 

בסופו של דבר הממשל האמריקני ויתר או נכנע לטקטיקות השנויות במחלוקת, כשהוא מסכים בחוסר התלהבות לאופן שבו ברק מנהל את העניינים, מתוך כבוד למטרה אליה הוא מנסה להגיע. כבר ביולי 1999, במהלך הפגישה הראשונה ביניהם, הציג ברק בפני קלינטון את החזון שלו לשום כולל. הוא סיפק פרטים בדבר האסטרטגיה שלו, , לוח זמנים ואפילו המימון (האסטרונומי) שתצטרך ארה"ב לספק כדי לשמור על בטחונה של ישראל, לחזק את הכלכלה הסורית וליישב מחדש את הפליטים. אלה לא היו דיבורים של אדם המחפש תחבולות, אלה היו דבריו של איש עם ייעוד.

 

קשה לנסח במילים פשוטות את היחסים בין קלינטון לברק. הנשיא מקצוען פוליטי, היה כולו אמפטיה, חום וקסם איש1 ראש הממשלה, טירון פוליטי, הרגיש נוח יותר בתוך דיון קר ולוגי. במקום שבו הנשיא השתמש בטקטיקות גמישות, וניסה להתאים עצמו לתגובות הזולת, כל צעד שלברק נהגה והשתמר במוחו שלו בלבד. בשלב מסוים בקמפ דייויד ניסה קלינטון לייעץ לברק. "אתה יותר פיקח ויותר מנוסה ממני במלחמה, אבל אני וותיק יותר בפוליטיקה. ואני למדתי מהטעויות שלי", אמר.

 

אך בסוגייה הפוליטית גילו שני הגברים קירבה אמיתי. למרות אישיותו המורכבת של ברק, ברק נתפס כפרטנר בעל זכויות, ולוּ רק בגלל הנחישות שלו להגיע להסדר קבע ובגלל נכונותו לקחת סיכונים כדי להגיע אליו. כשתכונות אלה נשקלו מול חוסר הגמישות של ערפאת והתעקשותו על הסכמי הביניים, הממשל התקשה שלא להיענות לבקשותיו של ברק. שלושה שבועות לפני הפסגה בקמפ דיוויד אמר הנשיא לערפאת, שככלל הוא מסכים עם הגדרתו את ברק כמגושם מבחינה פוליטית, מתוסכל, חסר מגע אישי. אבל הוא לא מסכים ערפאת בנקודה קריטית: הוא היה משוכנע באמת ובתמים שברק רוצה להגיע להסכם היסטורי.

 

 

האצבע המאשימה

 

ערפאת הציב מספר תנאים משלו להצטרפות לפסגה. ראשית, הוא רצה לקיים שיחות הכנה נוספות, כדי להבטיח שקמפ דיוויד לא תהיה כשלון. שנית, הוא ביקש שישראל תבצע את הפעימה השלישית לפני קיום הפסגה. כשבקשה זו נדחתה על ידי ארה"ב, היא הפכה לבקשה מהאמריקנים להבטיח את הנסיגה גם אם לא יהיה הסכם בתום הפסגה (מה שהוא כינה "רשת ביטחון"). בקשה פלשתינית שלישית, שהייתה בעצם יוזמה של קלינטון ולא דרישה של ערפאת, הייתה שארה"ב תשמור על נייטרליות במקרה של כישלון הפסגה, ולא תפנה אצבע מאשימה לעבר הפלשתינים.

 

עקרונית היה הממשל שותף לדעות של ערפאת. הדאגה הפלשתינית המוצדקת ביותר בעיני האמריקנים הייתה, שבלא עבודת הכנה נוספת, הסבנה לכישלון הפסגה תהיה גדולה מדיי. קלינטון גם הסכים עם ערפאת על הצורך לקדם את נושאי הביניים. הוא הצליח לחלץ מברק התחייבות לנסיגה ישראלית שלישית, שתתבצע עם או בלי הסדר סופי. בשיחה פרטית שנערכה ביוני, אמר קלינטון ליו"ר שהוא יתמוך ב"נסיגה משמעותית", אם הפסגה בקמפ דיוויד תיכשל. ערב הפסגה אף הבטיח לערפאת, שהאשמה לא תיפול עליו אם הפסגה תיכשל. "לא תהיה שום אצבע מאשימה", אמר.

 

אולם למרות שארה"ב ראתה הצדקה בדרישות הפלשתיניות, היא התעלמה מהן כמעט מיד: לא היו הכנות נוספות לפני הפסגה, לא הייתה נסיגה שלישית של כוחות צה"ל, לא נעשה דבר בנושא הסכמי הביניים. והאצבע המאשימה הופנתה, בלי כל היסוסים, לעבר ערפאת.

 

החלטת הנשיא להתעלם מהתחייבויותיו לערפאת ולהצביע על הפלשתינים כאשמים בכישלון, מצביעה על גורם נוסף במשוואה: איך נתפסו שני הצדדים במהלך השיחות. מנקודת המבט של וושינגטון, קמפ דיוויד הייתה דוגמה לאומץ הפוליטי של ברק ולפסיביות הפוליטית של ערפאת; נטילת סיכונים מצד אחד, בריחה מסיכונים מהצד השני.  לכן, הדבר הראשו שעלה במוחו של הנשיא מיד אחרי קמפ דיוויד היה לסייע לראש הממשלה, שהוויתורים הגדולים שלו סיכנו את מעמדו הפוליטי מבית. מכאן הייתה הדרך קצרה להרמת אצבע מאשימה. בשלב זה, קלינטון אפילו לא חשב להתעקש על נסיגה ישראלית נוספת.

 

 

הייתה הצעה ישראלית?

 

האם הייתה הצעה ישראלית נדיבה, ואם כן, האם היא נדחתה בתקיפות על ידי ערפאת?

 

אם יש משהו שהישראלים מסכימים עליו, הרי זה שברק שבר כל טאבו אפשרי והרחיק לכת ככל שיכול ראש ממשלה ישראלי לעשות. יחד עם זאת, קשה לומר בביטחון עד כמה באמת היה מוכן להרחיק לכת. האסטרטגיה שלו הייתה מבוססת על האמונה, שאל לה לישראל חשוף את עמדתה הסופית, אפילו לא בפני ארה"ב, עד אשר ורק אם רואים את השלב הסופי באופק.אם היו שואלים מישהו מצוות המו"מ האמריקאי לפני, או במהלך, קמפ דיוויד על עמדותיו האמיתיות של ברק – בעצם, גם אם ישאלו את השאלה הזאת היום – הוא יתקשה לענות. הפחד הגדול ביותר של ברק היה שהוא יניח על שולחן המו"מ את הוויתורים הישראלים, ישלם את המחיר בבית, רק כדי למצוא שהפלשתינים ישתמשו בוויתורים אלה כנקודת זינוק חדשה. הוא גם לא סמך על האמריקנים עד הסוף, וחשש שהם עלולים לגלות לפלשתינים אותם דברים שהוא מנסה להסתיר.

 

כתוצאה מכך, כל עמדה ישראלית הוצגה שבלתי ניתנת להזזה, כקו אדום, שהיה עצם האינטרס הישראלי. זה שימש הן כדי להכריח את הפלשתינים להגמיש את עמדתם, והן כדי לשמר את עמדות המיקוח של ישראל במקרה שהפלשתינים לא יגלו גמישות. אך בו בזמן, נתן ברק רמזים ברורים שישראל תגלה נכונות לגמישות רבה יותר אם ערפאת יהיה מוכן להרהר ברעיון של הסדר סופי.

 

התוצאה הסופית של הגישה של ברק, היא, שבעצם, מעולם לא הייתה הצעה ישראלית. הישראלים, שהיו נחושים בדעתם לשמר את העמדה הישראלית במקרה של כישלון ולא לתת לפלשתינים לנצל ויתורים חד-צדדיים, עצרו תמיד צעד אחד, או כמה צעדים, לפני ההצעה. הרעיונות שהועלו בקמפ דיוויד לא הוגשו מעולם בכתב, אלא רק בעל-פה. הם הוצגו בדרך כלל כרעיונות אמריקניים ולא ישראלים; למרות דרישתו של ברק לנהל מו"מ פנים מול פנים עם ערפאת, הוא סרב לנהל פגישות ממשיות אתו בקמפ דיוויד, מחשש שהמנהיג הפלשתיני יבקש להעלות את הוויתורים הישראלים על הכתב. ההצעות גם לא ירדו לפרטים. אם מישהו היה מעלה אותן על הכתב, הן היו מחזיקות לא יותר מעמודים בודדים. ברק והאמריקנים עמדו על כך שערפאת יקבל אותן כ"בסיס למו"מ" לפני שיתחילו הדיונים המפורטים יותר.

 

על פי אותו "בסיס" תהיה לפלשתינים ריבונות על 91 אחוזים משטחי הגדה המערבית, ישראל תספח 9 אחוזים, ובתמורה יקבלו הפלשתינים לרשותם שטח המקביל לאחוז אחד נוסף של הגדה משטחי ישראל של גבולות 67'. לא היה כל סימן איפה השטח הזה יהיה. בנושא הרגיש של הפליטים, ההצעה דיברה רק על "פתרון משביע רצון". אפילו בהצעה בנושא ירושלים, שהייתה מפורטת מכולן, נותרו חללים רבים ללא מענה. לערפאת נאמר שהפלשתינים יקבלו ריבונות על הרובע המוסלמי והנוצרי במזרח העיר, אבל רק "אפוטרופסות קבועה" על הר הבית ("חארם אל-שריף"), המקום השלישי בקדושתו לאיסלם. מעמדם של שאר חלקי העיר ינוע בין ריבונות פלשתינית "לאוטונומיה פונקיונאלית".

 

יתרה מזו, ברק נזהר מאוד שלא להתחייב. ההצהרות שלו לגבי העמדות שהוא יכול לקבל עסקו רק בעובדה שהוא מוכן לנהל מו"מ על בסיס ההצעות האמריקניות, בתנאי שגם ערפאת יסכים לכך.

 

 

"זו הונאה!" זעק הנשיא

 

למרות כל הדיבורים על שלום ופיוס, נכנעו הפלשתינים לרעיון של שתי מדינות, למרות שלא קיבלו אותו בנפש חפצה. הם היו מוכנים להשלים עם קיומה של מדינת ישראל, אך לא על הלגיטימיות המוסרית שלה. המלחמה למען מדינת פלשתין הגדולה הסתיימה, כי היא נכשלה. הסכם אוסלו, כפי שהם ראו אותו, לא היה הסכם שלום, אלא מו"מ על תנאי כניעה. ההשקפה הזאת מסבירה את תפיסתם את הסכם אוסלו עצמו כוויתור היסטורי, הסכם לוותר על 78 אחוזים מפלשתין המנדטורית לטובת מדינת ישראל.

 

בתקופה שאחרי הסכם אוסלו, חשו הפלשתינים שהם אלה שבאו עם רעיונות יצירתיים לטיפול בנושאים הישראליים. בעוד הם מוקיעים את ההתנחלויות כלא חוקיות, הם קיבלו את העיקרון לפיו תספח ישראל חלק משטחי הגדה המערבית בתמורה לשטח דומה שיעבור משטחה לרשות הפלשתינים. בעוד הם עומדים על זכותם של הפליטים הפלשתינים לחזור לבתים שאיבדו ב-1948, הם היו מוכנים לקשור את ביצוע ההחלטה למכניזם שיספק חלופות לפליטים, ולהגביל את מספר הפליטים שיחזרו לישראל עצמה. למרות התעקשותם על נסיגה ישראלית מכל השטחים שנכבשו ב-1967, הם היו פתוחים להצעה לחלק את מזרח ירושלים, ולהעניק ריבונות ישראלית על השכונות היהודיות (הרובע היהודי בעיר העתיקה, הכותל המערבי והשכונות היהודיות במערב העיר), תוך הפרת עיקרון הנסיגה המוחלטת.

 

למרות כל הפשרות האלה, לא הצליחו הפלשתינים להיפתר מתדמית הצד הנוקשה והבלתי מתפשר. הכישלון המרכזי שלהם הוא בכך, שמאז פסגת קמפ דיוויד הם לא מצליחים להסכים לרעיונות האמריקניים כלשהם או להעלות הצעה נגדית ספציפית ומשכנעת משל עצמם. בכך, מנעו מארה"ב את האפשרות להפעיל לחץ על ברק על מנת לבדוק את נכונותו ללכת עד הסוף, ועוררו את כעסו של הנשיא.

 

כשאבו-עלא סירב לדון במפות בטענה שישראל צריכה תחילה להכריז, שכל הסכם טריטוריאלי  חייב להיות מבוסס על גבולות ה-4 ביוני 1967, התפוצץ הנשיא מכעס: ,אל תגיד סתם לישראלים שהמפות שלהם לא טובות. תן לי משהו יותר טוב". כשאבו-עלא סירב להתקדם , הנשיא יצא בסערה מהחדר. "זאת הונאה! זאת לא פסגה! לא אסכים שארה"ב תיתן חסות למו"מ שלא נעשה בתום-לב. בואו נפסיק!".

 

לקראת תום הפסגה אמר קלינטון הכועס לערפאת: "אם הישראלים יכולים לעשות ויתורים, למה אתה לא יכול? מוטב שאלך הביתה. היית כאן 14 יום ואמרת 'לא' לכל דבר. לדברים האלה יש השלכות, כישלון פירושו סופו של תהליך השלום. בוא נשבור את הכלים ונחיה עם התוצאות".

 

 

מאבקי ירושה פלשתינים

 

איך אפשר להסביר את התנהגות הפלשתינים?

 

ערפאת היה משוכנע שישראל טומנת לו מלכודת. לכן הייתה המטרה העיקרית שלו ניסיון למזער את הנזקים ולהגדיל את הרווחים. יתרה מזאת, יש חשיבות רבה לאקלים הפוליטי ששרר בחברה הפלשתינית. שלא כמו באוסלו, לא הייתה קואליציה של ציבור בוחרים פלשתיני המחוייב להצלחת הפסגה. קבוצות שתמיכתן הייתה חיונית איבדו אמון, והשתכנעו שישראל לא תחתום על הסכם הוגן ולא תבצע את ההסכמים החתומים. צוות המו"מ הפלשתיני, עם עין אחת על הפסגה והשנייה על המצב בבית, הלך לקמפ דיוויד כמעט תוך התנצלות, והיה נחוש בדעתו להוכיח, שהפעם אי אפשר יהיה להוליך אותם שולל.

 

העוינות מבית כלפי הפסגה גרמה גם למתחים בין חברי צוות המו"מ הפלשתיניים, מתחים שגברו ככל שהתגבר הסיכוי להסכם קבע אפשרי ולמאבקים על הירושה. הם חששו לקבל עמדות שעלולות לערער את מעמדם בציבור. בסופו של דבר העדיפו רובם להפגין נוכחות יותר מאשר לנסות להגיע להסדר. בהיעדר אחדות פנימית, לא יכלו אנשי צוות המו"מ להתייחס לקמפ דיוויד כאל כינוס מכריע, ובוודאי שלא כאל אירוע היסטורי.

 

ההתנהגות הכללית של הפלשתינים, יחד עם השכנוע הפנימי של ברק, שמטרת ערפאת היא לסחוט ויתורים מישראל, הובילו לתוצאות הרות-אסון. החשדות ההדדיים הביאו לכך, שברק הסתיר את הצעותיו הסופיות, את "המהלך הסופי", עד שערפאת יבצע את המהלך שלו, וערפאת לא היה מוכן לזוז עד שלא יראה את "המהלך הסופי".

 

השילוב בין סגנון המו"מ של ברק וחוסר הגמישות של ערפאת הביא לתוצאה פרדוכסלית: הצגת עמדות ראשוניות כקווים אדומים גרמה לחוסר אמון בקרב הפלשתינים; שינוי העמדות מאוחר יותר רק עורר את תאבונם. בסופו של התהליך קשה היה להבחין איזה מהקווים האדומים הוא אמיתי ואיזה לא.

 

בתפקידו כמתווך, ציפו מהנשיא שיגיש לערפאת הצעה שאינו יכול לסרב לה. אך יכולתה של ארה"ב למלא את התפקיד נפגעה בגלל שני התפקידים שמילאה. ראשית, הקרבה התרבותית והפוליטית לישראל תורגמה לרגישות יתר לצרכיה הפנימיים ולערכה מוגזמת לצעדיה. הצוות האמריקני שקל כל הצעה על פי מדד האפשרות של ברק להציג אותה לציבור בישראל, כולל כמה הצעות שהוא עצמו העלה. לגבי ערפאת השאלה הזאת נשאלה לעיתים רחוקות בלבד, אם בכלל.

 

מגבלה נוספת נבעה מאסטרטגיית היחסים עם ישראל. אחת ההשלכות של זה הייתה העיקרון של "בלי הפתעות": מחויבות אמריקנית ליידע את ישראל, ואפילו לקבל אישור שלה, לכל רעיון חדש. ברק, שלא הסכים לחשוף את השורה התחתונה בפני אף אחד (כולל הנשיא) עמד על כך שעיקרון ה"בלי  הפתעות" יופעל. כתוצאה מזה, מצאה עצמה ארה"ב (לפעמים בלא יודעין) מציגה הצעות ישראליות כקווים אדומים אחרונים בהחלט, שמעבר להם ישראל לא תוכל לוותר. כשערפאת דחה את ההצעה, היה קלינטון מקבל מברק הסכמה שבשתיקה לגבי הצעה משופרת-משהו, ומציג אותה לפלשתינים שוב כהצעה הטובה ביותר שניתן לקבל מישראלי כלשהו.

 

בעוד ארה"ב משחקת את "המהלך הסופי" במה שלמעשה היה אמצע המשחק, חל פיחות בנכס שעליו הסתמך ברק יותר מכל לסיבוב הסופי: האמון של הפלשתינים בקלינטון, האמינות של ארה"ב והיכולת שלה להפעיל לחץ אפקטיבי. בקיצור, באפקט בומרנג משונה, עיקרון "בלי הפתעות" הצליח לשכנע את הפלשתינים, שכל הצעה שמעלה ארה"ב היא בעצם הצעה ישראלית, וככזו היא מיד חשודה ונתונה לשינוי במו"מ.

 

טיפוח תהליך השלום במשך שבע שנים, למרות הסיכויים הקשים, שחק גם הוא את האפקטיביות של ארה"ב בשלב הקריטי. ככל שוושינגטון השקיעה יותר בתהליך, כך גדל גם העניין שלה לראות במימושו, וכך גם גברה הנטייה לנסות ולרצות את הגחמות של כל אחד מהצדדים בתקווה להציל אותו, גם כשמדובר בהתנהגות הרסנית. כשארה"ב איימה והציבה דד-ליין, הישראלים והפלשתינים התעלמו ממנו, מתוך ביטחון שאמריקנים עסוקים מדי בחיזור אחרי שני הצדדים מכדי לחשוב ברצינות על נטישה.

 

למרות כל זה, היה לארה"ב תפקיד חשוב בעיצוב תוכן ההצעות. העובדה שהיה קשר ברור כל כך בין ישראל לארה"ב טשטשה את ההבדלים האמיתיים ביניהן. שוב ושוב, ולעיתים בלי שהפלשתינים היו מודעים לכך, ניסה הנשיא לשכנע את ראש הממשלה לקבל עמדות שעד כה דחה אותן. בין השאר, את העיקרון של החלפת שטחים, ריבונות פלשתינית לפחות על הרובעים הערביים של מזרח ירושלים (ואחרי קמפ דיוויד, גם על חארם אל-שריף), כמו גם הקטנת השטח שישראל מתכוונת לספח. ניסיונות אלה הביאו את ברק להעיר לנשיא, שבעניינים מהותיים ארה"ב קרובה הרבה יותר לעמדת הפלשתינים מאשר לזו של ישראל. זו רק דוגמה לפערים גדולים יותר בין העמדות הישראלית והאמריקנית, שהפלשתינים ושאר מדינות התעלמו מהם בשיטתיות.

 

חוסר היכולת לקלוט את היחסים המורכבים בין ישראל לארה"ב עלה לערפאת ביוקר. בכך שלא העלו הצעות ברורות לקחו הפלשתינים מארה"ב את הכלי היחיד שהייתה זקוקה לו כדי להמשיך ללחוץ על ישראל, והעמידו בספק את רצינות כוונותיהם ואת רצונם האמיתי להגיע להסדר. הנשיא שב ואמר לערפאת בקמפ דיוויד, שהוא לא מצפה ממנו להסכים להצעות הישראליות או האמריקניות, אבל הוא מצפה ממנו לומר משהו שיוכל לגרום לברק להתקדם. "אני צריך משהו לומר לו", הוא הפציר, "עד עכשיו, אין לי שום דבר".

 

 

בלי כוונות זדון

 

במבט לאחור, האם הייתה הצעה ישראלית אמיתית? אם תשאלו מישהו מהצוות האמריקני הוא יענה בכנות שעלו רעיונות, שהיו רשמים מעורפלים של הסכם שארה"ב יכולה למכור לשני הצדדים, שהיה תהליך עבודה. אם תשאלו את ברק, הוא עשוי לומר שלא הייתה הצעה ישראלית, וחוץ מזה – ערפאת דחה אותה. אם תשאלו את ערפאת תוכלו לשמוע שלא הייתה הצעה, וחוץ מזה היא לא מקובלת עליו, וכלל כדאי שהיא תישאר על השולחן.

 

כן הצעה או לא הצעה, הדיונים שהתקיימו ביין יולי 2000 לפברואר 2001 רשמו פרק בל-יימחק בהיסטוריה של הסכסוך הישראלי-פלשתיני. כששני הצדדים יחדשו את המסע לעבר הסכם קבע, והם יעשו זאת בסופו של דבר, הם יגיעו אליו עם הזיכרון של שמונת החודשים המופלאים האלה, עם החוויה שעד כמה הרחיקו לכת, וכמה ארוכה עוד הדרך שלפניהם, ואם התוכנית שבאה מתוך ההכרה, שכולם החמיצו פה את ההזדמנות בגלל טעויות יותר מאשר מתוך כוונת זדון, בגלל שיפוט לקוי יותר מאשר מתוך ניסיון להרע.

 

תרגום: לילית נגד

 

המאמר מתפרסם באישור: The New York Review of Books Copyrigt 2001 NYREV Inc.