ישראל לא עמדה במבחן

משבר הדמים, שנמשך זה שלושה שבועות, הוא תוצאה טבעית של שבע שנים של רמייה והטעיה.

האם בישראל יבינו את מסר ההתקוממות רק כשקבוצות פלשתיניות יישמעו לחיזבאללה וינסו שיטות שיגבו מחיר דמים כבד גם מישראלים?

מאת עמירה הס, הארץ, 18.10.00

 

רמאללה

הלינץ' שעשה המון פלשתיני בשני חיילי צה"ל והספירה המדוקדקת והמדובררת של כל צרור יריות פלשתיניות בשטחי הגדה והרצועה מקילים מאוד על מכונת ההסברה הישראלית ועל מנגנון השכנוע-העצמי של הציבור הישראלי. שהם מגעילים, שאנחנו מותקפים, שהכל מתוזמן אצל ערפאת ומזל שיש טלוויזיה פלשתינית: כי אז אפשר להעתיק ממנה ולהוכיח שהם עוסקים בהסתה (אחרי שחתכנו בקפידה את כל השידורים שמראים את ההרוגים הפלשתינאים, שליש מהם ילדים, ואת הפצועים בראשם ואת סוגי הפציעות). אנחנו? אנחנו רק מדווחים ומנתחים ומסבירים, גם כשמשדרים 50 פעם ביום את תמונות הלינץ'.

בהסכמי אוסלו העמידו ישראל ומדינות המערב את ההנהגה הפלשתינית במבחן: תמורת הבטחה ישראלית ל"התקפלות" הדרגתית מהכיבוש בגדה וברצועה - הבטיחה ההנהגה הפלשתינית לעצור מיד כל מעשה אלימות וטרור. לשם כך נוצרו כל מנגנוני התיאום הביטחוני, נבנו עוד ועוד בתי סוהר פלשתיניים, נחסמה גישתם של מפגינים להתנחלויות.

הצדדים הסכימו על תקופה מוגדרת של חמש שנים להשלמת ההיערכות מחדש והמו"מ על הסדר הקבע. ההנהגה הפלשתינית הסכימה שוב ושוב להאריך את "תקופת המבחן" שלה, בצל פיגועי החמאס והבחירות בישראל. "אסטרטגיית השלום" וטקטיקת ההדרגתיות של ההנהגה זכו בתחילה לתמיכה של רוב הציבור הפלשתיני, הצמא לנורמליות. הפתח היה עמוד השדרה של התמיכה בקונצפציית השחרור ההדרגתי מהכיבוש. אנשיו הם שבלשו אחר האופוזיציה הפלשתינית, עצרו חשודים שישראל מסרה את שמותיהם, כלאו חותמים על עצומות שקבעו כי ישראל אינה מתכוונת להסיר את שליטתה על העם הפלשתיני. התועלת האישית שהפיקו חלק מאנשי פתח אלו אינה מספיקה כדי להסביר את תמיכתם בתהליך: תקופה ארוכה הם האמינו, באמת ובתמים, שזו הדרך לעצמאות.

אבל הם בני עמם. מבחינתם, גם ישראל הועמדה במבחן: האם היא אכן מוותרת על יחסי העליונות והשליטה שבנתה להכנעת העם הפלשתיני?

עברו יותר משבע שנים, ולישראל שליטה ביטחונית ומינהלית-קרקעית (C) על 61.2% משטח הגדה  וכ-20% משטח הרצועה, ושליטה ביטחונית (B) על עוד 26.8% משטח הגדה.

שליטה זו היא שאיפשרה לישראל להכפיל בתוך עשר שנים את מספר המתנחלים ולהגדיל את ההתנחלויות, להמשיך במדיניות מפלה של מכסות מים מקוצצות לשלושה מיליון פלשתינאים, למנוע פיתוח פלשתיני ברוב הגדול של שטח הגדה ולסגור עם שלם בתחומי מושב הכלואים ברשת של כבישים עוקפים ליהודים בלבד. בימים אלו, של סגר פנימי נוקשה בתוך הגדה, רואים עד כמה כל כביש תוכנן בקפידה: ש-200 אלף יהודים ישמרו על חופש התנועה, ושכשלושה מיליון פלשתינאים יינעלו בבנטוסטאנים שלהם עד שייכנעו לדרישות הישראליות.

ישראל לא עמדה במבחן. שליטה פלשתינית על 12% משטח הגדה אין משמעה ויתור על יחסי עליונות ושליטה. ישראל הוכיחה שאין כוונתה לשלום שמבוסס על העיקרון של שוויון העמים והאדם. היא המשיכה במדיניות "חומה ומגדל" ממלכתית, כדי להרחיב את גבולות הקבע ולהבטיח שליטה מרבית על רוב ארץ ישראל, וסמכה על כך שמנגנוני הביטחון הפלשתיניים ותנועת פתח ימשיכו לשמור על השקט.

משבר הדמים, שנמשך זה שלושה שבועות, הוא תוצאה טבעית של שבע שנים של רמייה והטעיה. כמו שהאינתיפאדה הראשונה היתה תוצאה טבעית של הכיבוש הישראלי הישיר. מי שהסתפק במשך שנים בפגישות מצולמות ומחויכות עם בכירי הפתח (כיום ידועים בכינויים המאיים "התנזים") וראשי מנגנוני הביטחון הפלשתיניים, ועסק בפרופגנדה לאזורי תעשייה שהשכר המשולם בהם נמוך משכר המינימום הישראלי - עדיין אינו מסוגל להקשיב לקולו של העם הפלשתיני. מי שלא רצה לדעת במשך שבע השנים האחרונות שבשביל הרוב הפלשתיני אין מדובר בשלום אלא בכיבוש מסוג חדש, מתוחכם יותר, עדיין לא בשל להבין שזו התקוממות עממית.

עכשיו הרוב המוחץ של הקורבנות נגבה מהפלשתינאים המתקוממים. האם בישראל יבינו את מסר ההתקוממות רק כשקבוצות פלשתיניות יישמעו לחיזבאללה וינסו שיטות שיגבו מחיר דמים כבד גם מישראלים?