אינטרס ישראלי

למרות השדים הדתיים שיצאו מהבקבוק בשטחים ובישראל, צריך לחזור למו"מ

מאת עוזי ברעם, הארץ, 11.10.00

 

האם נשבר החלום שלנו? חלום של יונים עקביות שדגלו בהידברות עם אש"ף בעשרים השנים האחרונות, שהזעיפו פנים ליצחק רבין ולשמעון פרס בכל השנים עד הסכם אוסלו? האם לא ייתכן שלום אמת בין העם היהודי היושב בארץ לבין הפלשתינאים בשטחים והערבים תושבי ישראל?

אני חש "קריעה" גדולה. לא על חלום שנגוז, כי לדעתי הוא ריאלי, אלא על חלום שאיננו מוגשם בשל קהות רוח, בשל משא ומתן כושל, בשל חולשה נוראה של המנהיגות הפלשתינית.

שני ציבורים "חוגגים" את ניצחונם - הימין הקיצוני, מבית מדרשם של רחבעם זאבי ועוזי לנדאו, שהצהירו שאין פרטנר ושהרובים שסיפקנו למשטרה הפלשתינית יופנו שוב נגדנו; והשמאל הקיצוני, שהצהיר כי ללא נסיגה מוחלטת מכל השטחים, כולל מזרח ירושלים, לא יושג שלום.

הימין הקיצוני, שלא רצה מעולם בשלום והסתכל על הערבי דרך כוונת הרובה, יכול לחגוג את ניצחונו הזמני באווירה הלאומנית שהשתררה בארץ. אווירה שאין לה תכלית של אמת והיא מחזירה את ישראל לימים שקיווינו לשכוח. השמאל הקיצוני דוגמטי, פאתטי וטועה. אתה קורא את המאמרים הספורים ואינך מאמין. אין פן דתי לסכסוך, אלא רק פן לאומי. התעלמות גמורה מהמטיפים והשייחים במסגדים, שיצרו אווירת הסתה נוראה שרק בכוחה היה להוציא אלפים נסערים לרחוב.

יש להבין את תהליכי האיסלאמיזציה שעוברים על העולם הערבי, המביאים לקונפליקט דתי עם העם היהודי. אנו, שצעדנו בנתיב אוסלו, התגברנו על המוטיב הדתי החזק, שהתנגד לכל ויתור על אדמת ארץ ישראל. שיכנענו את דעת הקהל שאין חלופה לצעידה במסלול השלום. בצד הפלשתיני ניצבת מנהיגות אובדת דרך, שאינה מסוגלת לקבל החלטות קשות, וזאת בשעה שישראל היתה בדרך לפשרות קשות ביותר מבחינת ההסכמה הכללית בתוכה.

רק לפני שלושה שבועות נפגשתי באו"ם עם שרי חוץ ערבים, שנתנו גיבוי מלא לתהליך השלום, שנראה אז מדדה אבל עם תקווה לפשרה אפשרית ואולי גואלת.

כיונה עקבית, אני חש עד כמה החישוקים בינינו ובין הפלשתינאים רופפים. כמה קל להפוך את רמאללה, בית לחם, בית סחור, נצרת וכרמיאל לקני צרעות, רושפי שנאה וחדורים אי סובלנות.

אינני יודע אם נוכל להחזיר את כל השדים לכל הבקבוקים. אבל אני יודע במה עלינו לדבוק למען מיצוי האינטרסים האמיתיים של ישראל. עלינו להגיע להידברות, לפיוס ולהסכמה רבה יותר עם ערביי ישראל. נכון, גם כאן פועלים מסיתים דתיים, אבל כאדם שקרוב למנהיגות הערבית בישראל, אני יודע שרובה אחראית ותומכת בדו קיום, אפילו כואב ודואלי.

אשר לשטחים, יש לפעול בנחישות ובהתמדה נגד קני פורעים, אבל לנסות לאתר בעירה ביחסים עם מדינות ערב, בעזרת מערכת בינלאומית, שתקיים דיאלוג עם כל הגורמים האפשריים בעולם הערבי.

חידוש המשא ומתן לא יבוא באמצעות אולטימטום, התוחם גבול זמן. איננו זקוקים למתווכים. שבע שנים ניהלנו משא ומתן עם אש"ף, ואחר כך עם הרשות. יש לנהל משא ומתן בערוץ רשמי, בין המנהיגים באורח ישיר - ובין המנהיגות משני צדיה.

כל מנהיגי עולם יכולים לסייע. אבל רק לנו ולהם - לשני העמים - אינטרס ישיר במניעת הידרדרות ובעצירת מרחץ דמים. אין להסיר את האצבע מעל ההדק, אולם יש לפעול בדרך של מאמץ משולב, שיחזיר את המשא ומתן למקומו הנכון.

רבים מראשי הימין מזעיפים פנים על כל דיבור על שלום באווירת לחימה. אבל מישהו כמוני, שקורע קריעה על עבר שהכזיב, חייב להסתכל קדימה ולומר: על צה"ל להילחם בפורעים בכל חומר הדין. יש לצה"ל הכוח, הכלים, התושייה; והחוכמה היא להכות בהם מכה אנושה. ואולם, המאמץ העיקרי למען ביסוס קיומנו, למען ביסוסנו החברתי והכלכלי, צריך להיעשות באמצעות חידוש המו"מ ללא מתווכים וללא תנאים מוקדמים. רק חידוש המו"מ עשוי להביא לצמצום דרסטי של הלחימה ולהחזרת השפיות. ח"כ ברעם נמנה עם סיעת "ישראל אחת" בכנסת