אם החמאס לא יחוסל, לא יהיה שלום

 

דני רשף, הארץ, 29.3.04

 

 

"קורבנות השלום" – כך כינתה ממשלת ישראל את הנפגעים הרבים בגל פיגועי ההתאבדות שליווה בשנים 1996-1993 את מימוש הסכם אוסלו. את גל הפיגועים הזה הוביל מהכלא הישראלי השייח אחמד יאסין. לחמאס תחת הנהגתו היו שתי מטרות עיקריות. ראשית – לפגוע בסמכות הרשות הפלשתינית וביכולתה לנהל משא ומתן עם ישראל. שנית – לנהל את המאבק בישראל עד החזרת כל האדמות לבעליהן החוקיים, ערביי ישראל, והחזרת היהודים לארצות מוצאם. לא יהיה ביטחון ליהודים אלא מחוץ לפלשתין.

 

היכולת הארגונית, הקו האידיאולוגי והמסירות לרעיון הפכו את השאלה עד כמה היה יאסין מעורב בתכנון הפיגועים למיותרת ולא רלוונטית. הצדקה נוספת לחיסולו של יאסין היא, שחמאס שהצליח ליצור מאזן אימה של נקמה עם ישראל מסוכן פי כמה מחמאס שהנהגתו פגועה, רדופה ושקועה במידור ומגננה. כל זאת גם אם בטווח הקצר החמאס מתלכד, אחרי כל חיסול, עם ארגוני טרור נוספים בהתרסה כלפי ישראל.

 

מהניסיון המר של פיגועי 1996-1993 צריך להיות מובן גם לאנשי השמאל התמימים ביותר, ששלום וחמאס אינם יכולים להתקיים באותו זמן. גם אם בסוף הדרך גישתם המדינית תבשיל לכדי הסכם קבע עם הפלשתינאים, יחכה להם מפגש גורלי ובלתי נמנע עם החמאס. ככל שהחמאס יהיה חזק, נחוש ומאורגן יותר, יקטנו סיכויי השלום הפלשתיני-הישראלי – אותו שלום, שלגרסת השמאל נמצא ממש מעבר לפינה.

 

יוסי ביילין יודע היטב, שדבר לא השתנה בהקשר זה, שבסופו של דבר יצטרכו הוא ושותפו ליוזמת ז'נווה יאסר עבד-רבו להתפלל ולקוות לחמאס חלש, קטוע הנהגה ונרדף, שאם לא כן – כל מעשיהם יהיו חסרי ערך. "קורבנות השלום" ירבו מקורבנות המלחמה.