הוא לא משוגע

מאת דני רבינוביץ, הארץ, 27.10.00

 

אהוד ברק הצליח לשכנע את דעת הקהל בישראל, ש"אין כיום פרטנר לשלום". הטענה מבוססת על התיאור הבא: ברק, נחוש "להפוך כל אבן" בדרך לשלום, הגיש לפלשתינאים "הצעה מרחיקת לכת", כזאת שלא קיבלו מימיהם ואין סיכוי שיקבלו ממישהו בעתיד. אלא שאז, ברגע האמת, במקום לחתום בעט, ערפאת ביד המושטת הבעיר את השטח והעלה את הסיכוי להסדר בתמרות עשן.

בימין משלימים את הפאזל בטענה, שהצמא לדם יהודי שוב השתלט על הפלשתינאים הטרוריסטים, שמעולם לא רצו שלום וכל מטרתם היתה לקבל כמה שיותר בשלבי הביניים ואז לצאת למלחמה. בשמאל מגמגמים, שאולי המהומות אינן אלא עווית סיום במשא ומתן, שיפור עמדות של הרגע האחרון.

לחוסר הבהירות הזה בקשר למניעי הפלשתינאים מצטרף חוסר הבנה מוחלט של הציבור בישראל אשר ליעדים המדיניים שאליהם הפלשתינאים חותרים. קלטות השנאה ותמונות הלינץ' מרמאללה מלבות חרדות קמאיות, וערפאת מצטייר כתוקפן שמטרתו היחידה היא פגיעה ביהודים.

ברק, בכוח שכנועו, הצליח להשתיק הסברים אלטרנטיוויים שהיו משנים כליל את התמונה. נניח לרגע, שהצעת ברק, גם אם הרחיקה לכת מכל קודמותיה וכללה הכרה במדינה פלשתינית, היא עדיין בלתי אפשרית לפלשתינאים. ירושלים המוניציפלית, שגודלה כחמישית משטח הגדה, מפלחת את הגדה המערבית לחלק צפוני ודרומי, ועם רצועת עזה נוצרת מדינה פלשתינית בת שלושה חלקים. "גושי התנחלויות" של ברק הם נתחים של עשרות אלפי דונם, עם כבישים עוקפים, שולי ביטחון ומתקני צבא. גם אם יש רק ארבעה או חמישה כאלה, התוצאה היא מדינה של רצועות מקוטעות ומדולדלות. בלא צבא, עם תלות כלכלית מלאה בישראל, החבילה הזאת, המוגשת כ"הסכם סוף סכסוך", נראית להם כמלכודת היסטורית. בחליפת החתונה שתפרו ברק וקלינטון יש חורים גדולים כל כך, שאם ערפאת ילבש אותה, הוא מסתכן מאוד. אין להוציא מכלל אפשרות גם רצח על רקע כבוד המשפחה.

פרשנות כזאת מבהירה, שמבחינתם, הפלשתינאים נמצאים במלחמת אין ברירה. אך מה הם יעדיה ואמצעיה? בלי צבא של ממש ובלי סיכוי לשכנע את מדינות ערב לצאת למלחמה בישראל אין להם אופציה צבאית, אפילו לא בנוסח לבנון. האופציה שנראה שהם הולכים בה גזורה מהמקרה של קוסובו, עם ישראל בתפקיד יוגוסלוויה. המטרה: לגרום ללחץ בינלאומי מאסיווי, שיכריח את ישראל לסגת מכל השטחים ולפרק את כל ההתנחלויות.

בקוסובו, כמו בכוויית מול עיראק ובדוגמאות אחרות מן העשור שעבר, השתכנעו מדינות המערב להפעיל לחץ, כולל לחץ צבאי, נגד המדינה התוקפנית בגלל צירוף שני אלמנטים. האחד היה יחס ברוטלי בלתי נסבל של צבא סדיר כלפי אזרחים, שנחשף בתקשורת העולמית במלוא כיעורו. השני היה איום על אינטרסים גיאו-פוליטיים מערביים חיוניים. שני המרכיבים הללו נמצאים בהישג ידו של ערפאת. יש עשרות אלפים צעירים פלשתינאים שמוכנים להיהרג בכל רגע מול מצלמות הטלוויזיה, והעניין הפלשתיני יכול לייצר תסיסה במדינות ערב עד כדי איום על יציבות משטריהן הפרו-מערביים של כמה מדינות מפתח באזור. חוסר שקט כזה הוא איום גדול למערב: הוא עשוי לערער את יציבות משק הנפט העולמי ולהסיג לאחור את בבת עיני המשטרים במערב - הגלובליזציה.

פרשנות כזאת מחלצת את ערפאת מתפקיד המשוגע האזורי. היא מעוררת רושם של מנהיג נחוש ומציאותי, היודע להשתמש בתבונה באופציות הדלות שיש לו. היא מאשרת את הערכת המטכ"ל, שמדובר במאבק ארוך: האש הפלשתינית היא אסטרטגית, לא גחמה, ולא תמות נפשי עם משנאי.