חושך מוחלט או זריחה

 

עם יציאתו לסיבוב הופעות חדש, ולקראת השלמת אלבומו הבא, אהוד בנאי מדבר על מוסיקה, פוליטיקה ודת

מיכל פלטי, הארץ, 3.5.02

 

 

בבניין שבו ממוקם הסטודיו הקטן של אהוד בנאי, בדרום תל אביב, עובדים ארבעה שכנים: בן הדוד יובל בנאי, הזמר אריאל הורוביץ, הנגן והמעבד עובד אפרת והזמרת אתי אנקרי, "שיצאה עכשיו לחופש, אבל בדרך כלל היא פה", כפי שמסביר בנאי. הפרט הזה משנה במידת מה את אופי העבודה על האלבום החדש של בנאי ועל סיבוב ההופעות שלו, שנפתח אתמול בתל אביב. "זה לא כמו לשקוע באולפן מנותק ולהתרכז במוסיקה. אנשים נכנסים כל הזמן, שומעים, מחליפים דעות. אני מאמין שזה משפיע על התוצאה".

 

אהוד בנאי - "דעתן בדרכי נועם", כפי שהוא מגדיר את עצמו - הוא אחד הכותבים הבולטים והמקוריים ברוק הישראלי. הוא מצליח תמיד להפנות תשומת לב רבה למלים, אבל מצמיח מעט מאוד כותבים כמוהו. ל"אהוד בנאי והפליטים", אלבום הבכורה שלו, כתב שירים שנצרבו בזיכרון, ובהם "ערבב את הטיח", "עיר מקלט" ו"עבודה שחורה". מאז כתב שירי התרפקות מכל הסוגים, שחלקם היו להימנונות של דור, כמו "מהרי נא" ("הילד בן 30").

 

תצלום: טלי שני

אהוד בנאי: "אני מרגיש שנכון לי יותר להגיב

בראיון או במאמר מאשר לאנוס שיר להיות תגובה"

 

בנאי, שמזוהה יותר מכל עם שירי מסעות וחיפוש עצמי, אומר היום שהחיפוש שלו מתחיל בפנים. בשנים האחרונות התקרב לדת, על ראשו כיפה שחורה, וציציות משתלשלות מחולצת הטריקו שלו. לדבריו, החיפוש נמשך כבר 20 שנה, ולא התחיל ברגע מסוים. "לא ראיתי את האור", הוא צוחק, "ואני גם לא מאמין בהתגלויות. הדת מלווה אותי כבר הרבה זמן, כמו טפטוף.

 

"יש לי תדמית של נוסע תמידי. גם לסיבוב ההופעות החדש קראתי 'ממשיך לנסוע', אבל בעצם לא נסעתי כל כך הרבה. נוצר רושם כזה מפני שכתבתי על נסיעות. אבל הצורך שלי במסעות שונה מזה של ספי בן-יוסף או של דורון הראל. אין לי צורך לכבוש את פסגת ההימלאיה. אני יכול לנסוע למקומות קרובים ולמצוא שם את מה שאני מחפש, את השינוי.

 

"אני מקבל בדואר שלושה מגזינים שהמלה 'אחר' מופיעה בשמם: 'ארץ אחרת', 'מסע אחר' ו'חיים אחרים'. מכיוון שכתבתי לכל אחד מהם פעם, הם נשלחים אלי. השמות האלה משקפים משהו: מין רצון שלנו לקום כאן פעם בבוקר ולהרגיש שאנחנו במקום אחר. אבל לא יעזור, אנחנו פה".

עד כמה השנה האחרונה ואירועיה השפיעו עליך?

 

"אני לא חי בבועה, אף על פי שאני מנסה לפעמים והיא מתפוצצת בכל פעם מחדש. ארץ ישראל היא מקום תובעני ששואל שאלות ודורש תשובות. אתה רוצה לומר לעצמך: יש לי עוד כמה עשורים לחיות, אני רוצה לחיות בשקט. אבל יש גם צורך להגיב על מה שקורה כאן כל הזמן. אני מרגיש שנכון לי יותר להגיב בראיון או במאמר מאשר לאנוס שיר להיות תגובה. שיר הוא יצירת אמנות שצריכה להתקיים מעבר לנושאים חדשותיים. עם זאת, ברור שהמציאות מחלחלת גם לשירים".

 

מאז התקרבותו לדת נעשו הדעות הפוליטיות של בנאי חדות יותר. הצירוף בין לאומנות ובין דת חורה לו, וכמוהו ניכוס הדת למטרות שהוא מסתייג מהן. "אני מאמין שאילו הנביא ירמיהו חי היום, הוא היה קורא לכולם לצאת מהשטחים ולתת לפלשתינאים מדינה. מתוך היכרות עם המקורות אני אומר שאין קשר בין דת לכיבוש. היהדות המקורית משמעה קידוש ערך החיים ולא השטח. זו התורה שישעיהו ליבוביץ דיבר עליה, ואני מאמין בדבריו במלואם. גם בחלקים הפחות מקובלים בציבור.

 

"בשנה האחרונה הכל הגיע לקיצוניות ויוצא החוצה, אבל התחושה שאנחנו לפני פיצוץ מלווה אותי כבר כמה שנים: או שיהיה חושך טוטאלי או שתהיה זריחה. הרי אנחנו מדחיקים את הסכסוך כבר 30 שנה. יש גם קרע גדול מבפנים: אני מסתכל על הייצוגים של הדת ואני לא אוהב את מה שאני רואה. יש בהם עיוות, שלא נולד היום, ולפיו אי אפשר לרדוף צדק ושלום בתוך היהדות. החלק בעם שמושך לכיוון הלוחמני אוחז דווקא בדת, כי 'השאירו' לו את הדת. לפי ליבוביץ, יהדות לא יכולה להיות לאומנית, וזה עיקרון שחשוב לי מאוד.

 

"גם השימוש בדת ככלי לניגוח עדתי לא נראה לי. אני מזרחי ודתי, ואין לי שום תחושת הזדהות עם ש"ס. יש שם החמצה גדולה: אצל הספרדים היה תמיד שילוב בין דת ובין חיי היום-יום. היה משהו פתוח ושליו בתפישתם את הדת, לא הייתה הקנאות הקפדנית והבדלנית שבולטת כל כך עכשיו. פתאום באו מזרחים, ובמקום להקים תנועה שתעזור להחזיר את השפיות, להיות דרך שלישית, תנועה חברתית אמיתית, הקימו תנועה שבה שולטת הקנאות הליטאית, עם המגבעות והחליפות. זו תופעה שאני לא מבין".

 

אתה חושב שאמן שמביע דעה יכול לשנות משהו, להשפיע?

 

"אני לא בטוח. ברור שאמירות של זמרים, אמנים או אישי ציבור יוצרות היסטריה והתנפלות מעבר לכל פרופורציה, וזה דוחה אותי. אמן חייב לבטא את דעתו, אם יש לו צורך אמיתי בכך. השאלה היא איך. אני לא מהסס להגיד מה אני חושב, אבל זה אולי מעורר פחות זעם. גם אם אני מדבר נגד ההתנחלויות, אני יוצא מנקודת הנחה שהמתנחלים הם בסך הכל בני העם שלי. נסעתי לעפרה להופעה, ואמרתי על הבמה את דעתי על פינוי ההתנחלויות. סיפרתי להם סיפור שהם מכירים: על יוחנן בן זכאי, שהעדיף לצאת מירושלים הנצורה ולהקים מרכז תרבותי ביבנה, במקום להתאבד למען רעיון. אמרתי להם שהמצב היום דומה, ושלא כמו החרדים, הם חלק מהעשייה הישראלית. אמרתי להם: 'חלום ארץ ישראל עיוור את עיניכם, והיה עדיף שתקימו מרכז רוחני במין יבנה עכשווית, שכמותה אנחנו צריכים היום יותר מהשטחים האלה'. לא היו מחיאות כפיים, אבל גם לא צעקות בוז. אני לא בונה את הקריירה שלי על שערוריות. כולם איבדו פה את הפרופורציות, ולא הייתי רוצה להצטרף למקהלה הצווחנית משום צד".

 

ועכשיו בנאי צוחק: "את הדברים האלה אני אומר בהופעות, אבל אני לא רואה דרך שבה אכתוב שירים מהורהרים יותר מאלה שכבר כתבתי. למזלה של המוסיקה, אפשר להגיד דברים קשים גם במקצבים רקידים, חזקים. אני רוצה שאנשים ייצאו מהופעה שלי בחיוך, אבל אני לא רוצה להתחנף אליהם".

היית כותב היום שירים בעלי אמירה פוליטית כמו ב"אהוד בנאי והפליטים"?

 

"השאלה היא מה המניע של זה: להגיד שלא השתפנתי עם השנים ואני עדיין צעיר זועם, או כי אני באמת רוצה לומר את הדברים. את 'עבודה שחורה' אני אוהב לשיר עד היום בהופעות. את 'ערבב את הטיח' אני שר פחות, בין השאר כי בינתיים התחלפו מערבבי הטיח. אבל תחושת האדנות שלנו כלפי האחר לא השתנתה. יש לנו מין תפישה כזאת: 'שימותו הגויים, שיישרף העולם, אנחנו מעל כולם. מה אכפת לנו מאחרים'. בעיני, זו פרשנות נוראית של הביטוי 'העם הנבחר'. אם היהדות הייתה באמת נתפשת במשמעותה המקורית, היינו צריכים לשבת היום בכל הוועדות החשובות בעולם, מאקולוגיה וקידום המדע ועד ארגוני זכויות הפרט. אבל אצלנו הכל הפוך.

 

"הפרשנות של אפי איתם, למשל, שרואה בעם היהודי 'עם נבחר' לשלוט על האחר ולהתרחב לכל עבר, היא שגויה, והוא נראה לי אדם מסוכן. אני מקווה שאני טועה. זה בר כוזיבא המודרני שמקווה לתמיכת הרב, ועצוב לי שלא באה לדבר הזה תגובת נגד מתוך היהדות בישראל".

 

גם אחרי הדברים האלה, בנאי מעיד שהוא אוהב להפתיע את הקהל בהופעותיו כמוסיקאי דווקא, ולא כדובר. "בהופעות אני מרגיש הכי בנוח. שם אני מוציא את עצמי הכי טוב, כי אני מטבעי מוסיקאי של אלתור. הרבה פעמים, עם כל הכבוד לשירים, אני מחכה בהופעות לקטעים שבהם נגמרות המלים. הקהל מבין פתאום שאני גם אוהב לנגן בגיטרה".

 

אהוד בנאי עבד על המופע החדש עם איש הסאונד מני בז'רנו, שעמו הוא עובד מאז הוציא לרדיו את להיטו הראשון, "עיר מקלט". על הבמה מלווים אותו גיל סמטנה, ניצן חן-רזאל, נועם הלוי וערן פורת. "השתדלנו להעניק פרשנות חדשה לכל השירים, והמופע באמת שונה מאוד מהמופעים קודמים שלי". במקביל הוא מסיים להקליט אלבום חדש.

 

האם יהיה בו עוד שיר בעל נוכחות כ"מהרי נא?"

 

"השיר הזה האפיל על שירים אחרים באלבום האחרון, וזה קצת חבל לי. טחנו אותו ברדיו עד דק. אני מקווה שבאלבום החדש תהיה קבוצה של שירים בולטים, ולא אחד".

 

במי אתה מתייעץ כשאתה כותב שירים?

 

"אשתי אודליה מעורבת בכל מה שאני עושה, מהסקיצות הראשונות ועד האלבום הגמור".

בנאי מתגורר עם משפחתו ברמת גן. לזוג שלוש בנות: מרים, בת 18, אילה, בת 14, וזוהר, בת 10. "את הבנות שלי אני פחות מעניין כרגע. הקטנות מעדיפות את בריטני ספירס ואת 'קטנטנות'. הגדולה, למזלי, כבר גילתה שהיו כמה מוסיקאים גדולים בעולם. אני מרוצה שהן אוהבות מוסיקה, ומתנחם בכך שבגיל מסוים גם הן יגלו את בוב דילן".