חוק השיבה הביתה

 

לב גרינברג, הארץ, 20.11.02

 

חוק שיעגן מתן פיצויים נדיבים למתנחלים ישכנע את רובם להתפנות

 

 

עקיבא אלדר ("לצאת מהשטחים בתוך שנה", "הארץ", 18.11) מציע להעתיק לשטחים מודל שנוסה בעבר בהצלחה בלבנון: יכריז עמרם מצנע שבתוך שנה ייצא מהשטחים עם או בלי הסכם, ואם הפלשתינאים לא ייענו לאתגר - יוציא 80% מהמתנחלים, יקים גדר אפקטיווית ויכריז על המציאות החדשה כ"הסדר זמני", עד להשגת הסכם. בראיון ל"הארץ", שהתפרסם אתמול, אימץ מצנע את הקווים הכלליים של ההצעה הזאת.

 

החולשה העיקרית של ההצעה היא ההתעלמות מהשוני בין שתי הסיטואציות: בלבנון לא היו מתנחלים, צה"ל נסוג לגבול בינלאומי ברור, ובעיקר - מרגע היציאה לא היה לישראל עניין לשלוט במה שמתרחש מעבר לגבול. במלים אחרות, צודק גדעון סאמט ("חדש: המסר הוא המסר", "הארץ", 15.11) בטענתו שמאז כישלון אוסלו הציבור קלט שהמציאות מורכבת מאוד ואין פתרונות קסם. לכן, כל מי שמדבר בסיסמאות ("לגרש את ערפאת", "נסיגה חד-צדדית") נכשל.

 

הצעת אלדר ל"נסיגה בתוך שנה" היא עוד "נוסחת קסם" שמתעלמת ממורכבות המצב. אם העניינים היו מסובכים בתקופת אוסלו, הרי שמאז הכישלון הגרנדיוזי של ברק, פרוץ האינתיפאדה ודיכויה הברוטלי, התמוטטות הרשות וכיבוש הגדה, הכל נעשה מורכב עוד יותר. שום נוסחת פלא לא תועיל, והרבה מאמץ מחשבתי דרוש כדי לפרק את פצצת הזמן שהרכיבו בעבורנו ברק, מופז, יעלון ושרון, בסיוע הנדיב של המתאבדים הפלשתינאים.

 

נראה שאחת מנקודות החולשה העיקריות של "מחנה השלום", הראויה לדיון מחודש, היא המושג המכליל "התנחלויות". כדאי להבחין בין סוגי ההתנחלויות, ולהדגיש שישנן התנחלויות שיהיה קשה מאוד לפרקן ולעומתן התנחלויות שפירוקן יצריך מאמץ קטן הרבה יותר.

 

"שד המתנחלים", שיצא מן הבקבוק לקראת פינוי ערי הגדה בספטמבר 1995, והתבטא בלינץ' הציבורי שנעשה ליצחק רבין לפני שנרצח, זעזע את הציבור הישראלי. הפחד מפני התפרצותו המחודשת הוא הסיבה לנטייה ל"אחדות לאומית" מאז ולהעדפת עימות אלים עם האויב החיצוני על פני סכנת מלחמת האחים.

 

אולם הבעיה היא שכל הסדר, מוסכם או חד-צדדי, מחייב פינוי של אותן התנחלויות שבהן מתגורר ה"שד" הזה. אלה הם "קנאי יש"ע", שמתיישבים בעיקר באמצע היישובים הפלשתיניים במטרה לסמן את הבעלות היהודית על כל ארץ ישראל. אנשים אלה מסוכנים למשטר הדמוקרטי ולרוב הציבור בישראל, לא רק לפלשתינאים.

 

אם אכן קיימת נכונות להתעמת עם "קנאי יש"ע", מדוע להמציא בעיה נוספת בדמות "גושי התנחלויות"? זוהי המצאת "מחנה השלום", מאהוד ברק ועד יוסי ביילין, מעמרם מצנע ועד יוסי שריד, הנגזרת מהלוגיקה של מפא"י עד להקמת מדינת ישראל: כמה שיותר שטח עם כמה שפחות ערבים. הרעיון הזה מזיק: הוא מונע פשרה הוגנת עם הפלשתינאים, אך אינו מונע עימות עם "קנאי יש"ע". רוב תושבי ה"גושים" הגיעו לשטחים בעידוד כספי עצום של ממשלות ישראל, במטרה להעלות את רמת חייהם. אם לא עזבו מאז 1993, היה זה שוב בגלל מדיניות הממשלה: הם ציפו לפיצויים, ונתקעו בשטחים מאז האינתיפאדה השנייה בעיקר כי ערך הבתים שם ירד פלאים. אלה רוב "המתנחלים", ש"השמאל" איננו מציע לעזור להם להתפנות.

 

במקום פתרונות קסם אני מציע מהלך, שיפשט את הבעיות לאין ערוך: "חוק השיבה הביתה". החוק נועד לעודד את אזרחי ישראל המתגוררים מעבר לגבולות המדינה לשוב ולהתיישב בגבולותיה, ויכלול פיצויים על ערך ביתם, על הנזק שנגרם להם, ועוד צורות סיוע הניתנות לעולים חדשים וישראלים החוזרים מחו"ל. ראוי לבקש לשם כך סיוע מיוחד מארה"ב. מהלך כזה יחזיר מתנחלים רבים לגבולם, להערכתי גם מהיישובים ה"אידיאולוגיים". הוא יצמצם את החיכוך עם הפלשתינאים ויסמן כיוון חדש, רציני, שעיקרו כוונה ישראלית לפנות את השטחים. אז אולי נגלה שיש פרטנר לשלום.

 

הכותב הוא מרצה בכיר לסוציולוגיה פוליטית במחלקה למדעי ההתנהגות באוניברסיטת בן גוריון