סיפור הודי עתיק

 

יגאל  מוריה, וואינט, 9.4.02

 

תשתית הטרור אינה מעבדות או חגורות נפץ, לא כלי נשק אסורים ואפילו לא מנהיגים אלימים. תשתית הטרור היא השנאה והאיבה, שקיימת אולי גם אצלנו

 

במיתולוגיה ההודית מסופר על המשא ומתן שניהלה האלה אָמְבָּה, התגלמות כל מה שטוב, מיטיב, יצירתי וחיובי, עם שר צבא השדים, התגלמות הכיעור, הרֶשע וההרס. באיזשהו שלב נמאס לאלה היפהפייה משחצנותו ותוקפנותו של השד המגעיל והיא הניפה את הדיסקוס – אחד מכלי הנשק הקטלניים שאותו אחזה בעשר זרועותיה – וכרתה לשד הנורא את ראשו.

 

אלא שהשד ניחן בסגולה מופלאה: בכל פעם שטיפּה מדמו נגעה באדמה, מיד צץ ועלה ממנה כפיל שלו. שיבוט גנטי נוסח הודו העתיקה. וכך, עד מהרה מצאה עצמה האלה, שהמשיכה להילחם בכפילים שעלו וצצו מכל עבר, מוקפת בצבא של מיליוני לוחמים זועמים, זהים לחלוטין לאותו שד שאתו ניהלה מו"מ בתחילה ושאותו ניסתה להרוג.

 

והנמשל: אפילו אם נניח, לצורך העניין בלבד, שאנחנו היפים והטובים ויריבינו הם הרעים והנוראים, וגם אם נקבל לחלוטין את ההנחה שפעולת צה"ל בשטחים נחוצה לחלוטין בסיטואציה שנוצרה, הרי שאם יש מישהו שמאמין שעל ידי פעולה צבאית נחסל את "תשתית הטרור", כדאי שיחשוב שוב. כי תשתית הטרור אינה מעבדות או חגורות נפץ, לא כלי נשק אסורים ואפילו לא מנהיגים אלימים. תשתית הטרור היא השנאה והאיבה, וזו לא תקטן כתוצאה מהפעולה הנוכחית, אלא להפך. ולא צריך סיפורים הודיים עתיקים כדי לדעת זאת. עיון קצר בספרי ההיסטוריה יאשר שאלימות וכוח לא פותרים דבר לטווח ארוך.

 

כמאמר מרטין לותר קינג: "בסופו של דבר, חולשתה של האלימות היא בכך שזוהי ספירלה יורדת, שמביאה על עצמה בדיוק את הדבר שאותו היא מנסה להרוס... חשכה אינה יכולה לסלק חשכה; רק אור יכול לעשות זאת. שנאה אינה יכולה לסלק שנאה; רק אהבה יכולה לעשות זאת".

 

אין כאן כל כוונה להתיפייפות נפש או לביקורת על פעולות צה"ל הנוכחיות. אינני מוסמך להביע דעה בענייני צבא. אך הלנצח נאכל חרב? אם אנחנו רוצים, באמת ובתמים, להיות עם חופשי בארצנו, צריכה להימצא דרך אחרת.

 

המורים הרוחניים הדגולים ביותר בהיסטוריה טוענים שהדרך תימצא על-ידי שינוי הפרספקטיבה שלנו, על-ידי שינוי האופן שבו אנו רואים את המציאות סביבנו. תובנות עמוקות לגבי טבע האדם, המבוססות על חוויה רוחנית עמוקה שמבהירה לנו מהו טבענו האמיתי, יכולות לשנות את יחסנו לחוויה האנושית ולאופן שבו אנו מפרשים אותה. לא שזה דבר פשוט או מובן מאליו: מדובר במשהו שיתבע מאתנו את הכל. ובעולם אידיאלי, תנועה בכיוון זה תצטרך לחול גם אצל אלה שאותם אנו רואים היום כאויבים.

 

ועד אז, מה? אם נחזור לסיפור ההודי, אולי עלינו להתחיל בכך שנוותר על הרעיון שאנחנו, הטובים והטהורים, נלחמים בשד הרסני ונורא. אולי נכיר בכך, שבגרסה המזרח-תיכונית של הסיפור הזה, במאה העשרים ואחת, יש רק שדים שנלחמים זה בזה ושזורעים הרס ללא הרף. אולי נתחיל להכיר בכך שתשתית הטרור היא לא רק שם, אצלם, אלא גם אצלנו, באלימות שלנו, בשחצנות שלנו, בהתנשאות שלנו. אולי נתחיל לעבוד על חיסול תשתית זו של הטרור, בתוכנו, כל אחד בדרכו. בטירוף שאוחז עכשיו כאן באזורנו, קשה לדעת אם זה יכול לעזור. אולי זו טיפה בים. אך מה עוד אפשר לעשות?

 

יגאל מוריה, עוסק בכתיבה ובתרגום