התקרנפות

הכל באשמת הצד השני. אנחנו בסדר. אנחנו הקורבן האולטימטיבי. גולדה מאיר, מנוחתה עדן, כבר אמרה: "אחרי מה שקרה לנו בשואה, מותר לנו לעשות הכל!"

שולמית אלוני, Ynet, 4.7.01

 

ממעמקי המחתרת, תחת כיבוש נאצי, כותב אלבר קאמי לידידו הגרמני ("מכתבים לידיד גרמני" הוצאת כרמל 1998):

"אמרת לי שוב ושוב: גדולתה של מולדתי לא תסולא בפז. כל האמצעים כשרים למימושה… מצאנו כי יש משמעות לייעודה של מולדתנו ואנו חייבים להקריב את הכל למען ייעוד זה… 'לא', אמרתי לך. 'לא אוכל להאמין שכל האמצעים מקדשים את המטרה. ישנם אמצעים שאין להם הצדקה. רוצה אני לאהוב את מולדתי ולאהוב את הצדק כאחד. אינני מבקש כל גדולה למולדתי אם גדולה זו עשויה מדם ומשקר. מבקש אני להפיח חיים בצדק, ודרכו להפיח חיים במולדתי'".

 

אנחנו היהודים, הטוענים כי המצאנו את הצדק וכי אנחנו צודקים תמיד, כדאי שנחזור ונקרא, כל אחד לעצמו, את דברי קאמי, וגם, אם זה לא מוגזם לבקש, את שירת הכרם של ישעיהו הנביא, שבה הוא זועק: הוי מגיעי בית בבית שדה בשדה יקריבו עד אפס מקום. והושבתם לבדכם בקרב הארץ" (פרק ה' 8).

 

בכנס של המועצה הציונית, שהתקיים בירושלים ב-21.6, ושבו הופיע המשולש הלאומי ד"ר עוזי ארד, פרופ' ארנון סופר ופרופ' יחזקאל דרור, המאיימים עלינו בשקיעת ישראל כמדינה יהודית וציונית ומזהירים אותנו בעתיד שחור בשל "הדמוגרפיה" וקץ הציונות, ועל כן הם דורשים נקיטת צעדי חירום, דרש בין השאר פרופסור דרור "לחנך את הנוער לנכונות ליהרג ולהרוג בשם הציונות". לא בשם הגנה על הקיום ועל החיים, אלא בשם הציונות. ודאי שלא בשם הציונות של הרצל ושל ויצמן, שהיו הומניסטים. גם לא זאת של בן-גוריון. ספק אם בשם הציונות של ז'בוטינסקי, אך ברור שזה בהחלט בשם הציונות של המתנחלים, שזה שנות דור קובעים לנו את סדר היום ציבורי.

 

 

לקראת הזבנג הגדול

 

אנשים אלה פלשו לשטח כבוש וחמדו עוד ועוד ועוד אדמה ורכוש לא להם, וזאת בעזרת ממשלות, שחלקן מדעת וחלקן תוך הכחשה שואפות לגרש את הפלסטינים מאדמתם וכך לסיים את "מלחמת העצמאות" ולהשתלט את ארץ ישראל השלמה.

 

מאז הסכמי אוסלו עשו "כובשי כנען" הכל כדי להרחיב יישובים ולגזול אדמה נוספת. אפילו בימים אלה הם הוסיפו עוד כחמישים מאחזים, והממשלה לא מוחה אלא מנהלת עמם מו"מ על פינוי חלק מהם, כמס שפתיים לדעת הקהל העולמית.

 

כמה בתים כמה כרמים, כמה פרדסים, כמה עצי זית בני עשרות ומאות שנים עקרנו והרסנו, הכל בענישה קולקטיבית, כדי למלא את יצר ההתרחבות שלנו. עכשיו אנחנו גם רוצחים, סליחה מחסלים "מבוקשים" ללא משפט. אתה התובע, אתה השופט ואתה המוציא לפועל. הידד!

אצלנו מונים את מספר ההרוגים והפצועים שלנו, מבכים אותם והכאב גדול עד מאוד. אצלנו אין נותנים את הדעת על הרבים שאנחנו הרגנו-רצחנו, במזיד ובשגגה. גם לא על החיים שהרסנו והחורבן שחוללנו בקרב אוכלוסייה אזרחית כבושה. אנחנו היהודים, בני אברהם, מתעלמים ממה שאנחנו מחוללים. אפילו כלפי סדום לא נגזר הדין באופן שאנו גוזרים על הפלסטינים. שנאמר על-ידי אברהם אבינו: "התספה צדיק עם רשע" (בראשית י"ח).

 

לא הייתה מצדנו שום הפסקת אש. פעלנו בדיוק כמו שקבוצות טרור פועלות, רק באמצעים יותר משוכללים, תוך שהשלטון האחדותי אוזר כוח וסימפתיה לקראת הזבנג הגדול. האם יהיה זה גירוש? רצח כל ההנהגה הפלסטינית? האם נכניס אותם למחנות הסגר בשיטת יישובים מנותקים ומכותרים? התוכנית אינה ידועה, אבל ההרגשה היא שאנשי ארץ ישראל השלמה רוצים לבצע את תוכניתם, התוכנית ששרון הגה כבר ב-1982, עם הכניסה ללבנון. אחרת, בלי קשר להתנהגות ההנהגה הפלסטינית, לא היו מאפשרים הרחבת התנחלויות והקמת מאחזים חדשים.

 

 

אנחנו לא מסוגלים לטעות

 

היום נוח מאוד להאשים את ההנהגה הפלסטינית בכל הרעות החולות (והיא ודאי אינה נקייה מרעות רבות). אנשי "שמאל" רבים מאוכזבים. הם ברוגז! הם טוענים שרימו אותם. "הם לא נחמדים, הפלסטינים האלה". ומה בדבר העורמה של השלטון הישראלי? מה קרה מאז 1993 להיקף ההתנחלויות ולמספרן? מה קרה באזור ירושלים, וכמה שלבים בהסכם לא בוצעו?

 

אבל הכל כמובן באשמת הצד השני. אנחנו בסדר. אנחנו הקורבן האולטימטיבי. לא מסוגלים לעשות רע, וגם לא מסוגלים לטעות. גולדה מאיר, מנוחתה עדן, כבר אמרה: "אחרי מה שקרה לנו בשואה, מותר לנו לעשות הכל!".

 

בכנס אקדמי שהתקיים לפני מספר ימים באוניברסיטת תל-אביב, הסביר בחוכמה המרצה שעסק בלקח ההתדיינות הישראלית-פלסטינית בשנים 1991-2001 את הצד הישראלי, בעיותיו וצרכיו, ותאר את חולשותיו של ערפאת, כולל העובדה המרגיזה שהוא לובש כל הזמן מדים. להערה שבאקדמיה כדאי לבדוק ולהציג גם צרכים, דרכי חשיבה, מצב כלכלי ופסיכולוגי של הצד השני, התקבלה תשובה בנוסח גולדה: "אדם קרוב אצל עצמו". תשובה אקדמית לעילא.

 

וכך למדנו שאין פרטנר ואין עם מי לדבר, ושוב המסקנה המתבקשת - אך עדיין לא נאמרת בפה מלא - זבנג וגמרנו! אבל כמו תמיד, בגלל ש"אין ברירה" ובגלל שאנחנו תמיד צודקים.

כדאי לקרוא את מכתביו של אלבר קאמי לידידו הגרמני. וגם - חברי משמאל - חזרו לקרוא את "הקרנפים" של יונסקו. אולי בכל זאת תתעקשו להישאר "אדם".