הידברות והיפרדות

 

דני מור, שער הגולן, 28.8.01

 

 

החלום הישן של הימין הישראלי "שתי גדות לירדן זאת לנו וזו גם כן" לא נעלם. עכשיו כאשר אנחנו שולטים בכל הגדה המערבית של הירדן, צריך לספח את כל השטחים הכבושים, להעמיד את התושבים הערבים בפני עובדה שזו הארץ שלנו או שיסתלקו מכאן, בעתיד נכבוש גם את הגדה המזרחית כדי שלפחות תהיה לנו מדינה על השטחים שכבשו משה ויהושע. ולא צריך, כמובן, לוותר על גבולות ההבטחה שהם מהפרת והחידקל ועד לים התיכון. בזה בערך מסתכמת החלום של הימין (שאינו דומה ח"וח לתוכנית השלבים של הפלשתינים).

 

לאחר 34 שנים של התנחלויות ו"יש"ע זה כאן" הגענו למצב שכל הארץ התנחלויות וכל הארץ חזית כמו במלחמת העצמאות. מצב אליו חתר הימין הישראלי במשך 34 שנים כדי שתהיה לנו סיבה לפנות את השטחים הכבושים מערבים, ואולי את הארץ כולה, ולהקים מדינה יהודית נקייה מערבים.

 

גם אני, וכנראה עוד שמאלנים רבים כמוני, חולם על מדינה יהודית שלא יהיו בה ערבים. אני משוכנע שכדי לקיים מדינה יהודית דמוקרטית חייב להיות בה רוב מוחלט של יהודים. אינני מאמין שערבים יכולים או צריכים להזדהות עם היהדות הציונית. גם החרדים אינם מזדהים עם הציונות. ערביי ישראל בהחלט יכולים וצריכים להזדהות עם מדינת ישראל שתספק להם את כל צורכיהם פרט לצורך הלאומי פלשתיני, צריך להיות להם ברור שמדינת ישראל לא תהיה מדינה פלשתינית כמו שצריך להיות ברור לחרדים שמדינת ישראל לא תהיה מדינת הלכה. למרות ההשוואה שעלולה להרגיז יהודים רבים, ברור לי שמדינת הלכה תהיה לא דמוקרטית ולא ציונית כמו מדינה שיהיה בה רוב ערבי.

 

במציאות הנוכחית רק בגבולות מדינת ישראל (גבולות הקו הירוק) יש רוב גדול של יהודים ואלה הם הגבולות שצריך להסתפק בהם אם לא רוצים לסכן את המפעל הציוני כולו.

 

ברור היום יותר מתמיד שעלינו להפריד בצורה ברורה בין ישראל לפלשתין, אבל אסור לנו, היום, לצאת יציאה חד-צדדית מהשטחים (יכולנו לעשות זאת לפני הסכם השלום עם מצרים). אלא אם כן זו תהיה יציאה חד-צדדית כמו שהייתה בלבנון שקווי הגבול יקבעו בעזרת האו"ם ותהיה הסכמה פלשתינית בשתיקה.

 

המצב בשטחים אינו דומה למצב בלבנון. בלבנון לא היה ואין עם מי לדבר, הם פשוט לא רוצים לדבר אתנו. בשטחים יש נכונות של ההנהגה שלהם לדבר אתנו וחבל להחמיץ את זה כי אם הם לא ירצו לדבר המצב יהיה קשה יותר.

 

המצב הנוכחי הוא הרג יומיומי שהולך וגובר. רוב הישראלים שנהרגים על ידי הפלשתינים נהרגים בשטחים שבשליטת ישראל. המדיניות של ממשלת שרון – תגובה לכל פיגוע, כניסה זמנית לשטחים פלשתינים וחיסולים של "מפעילים" לא מפחיתה את מספר הישראלים שנהרגים היא רק מגבירה את הייאוש שלהם ומוסיפה מתאבדים. הממשל האמריקני הוריד אותנו מסדר היום הלאומי שלו ולא איכפת לו מהמלחמה שלנו. הם אינם מראים שום סימנים לעזור לישראל "לסיים את הסכסוך", אולי יתגייסו לעזרת הפלשתינים שקוראים להם לעזרה. הציבור בישראל עוד לא מיצה את כל "יכולת העמידה" שלו, אם יכולת זו תתחיל להיסדק, הממשלה תגדיר את האינתיפאדה כ"מלחמה" כדי שהציבור יוכל לספוג יותר אבדות.

 

ההידברות שהייתה מאז רצח רבין הייתה הידברות של חירשים, כל צד ניסה להוכיח שהצד השני לא עומד בהסכמים. פרס שהיה ראש ממשלה זמני לאחר הרצח וביבי לא התכוונו להפסיק את הכיבוש ולאפשר הקמת מדינה פלשתינית. הגדיל לעשות אהוד ברק שהיה חירש גמור וגרם לפיצוץ ושרון ממשיך את דרכו של ברק.

 

כאשר הולכים לדבר עם הפלשתינים, צריך להיות ברור על מה מדברים ואיך מדברים, לא יתכן שיהיו אולטימטומים והפסקות חד-צדדיות, אבל אפשר ורצוי לבצע תוך כדי הידברות צעדי ביניים. לפני שנה, לפני פרוץ האינתיפאדה ובוודאי שלאחריה, הייתה תחושה שהם "טוחנים מים" כל הזמן דיברו ואף אחד לא ידע על מה הם מדברים, עד שהתפוצץ המו"מ ואיבדנו את האמון בהידברות.

 

ההידברות צריכה להיות בין המנהיגים של ישראל ופלשתין במטרה ברורה של היפרדות. צריכות לצאת ממנה הצהרות ברורות ומוסכמות בכל הנושאים -  סיום הכיבוש, מדינה פלשתינית ריבונית ועצמאית, ירושלים, זכות השיבה לפלשתינים, זכותנו למדינה עם רוב יהודי גדול ועוד. צריכה להיות הרבה יותר עשייה ופחות דיבורים ריקים.