היכונו למבוכת הימין

מאת דני רבינוביץ, הארץ, 23.11.00

 

אסור שהתקיפה מהאוויר ומהים על עזה, המשבר מול מצרים והחשש מעליית מדרגה בעימות הצבאי יטשטשו תהליך חשוב, שעשוי להשפיע רבות על המהלכים המדיניים שעוד יבואו.

 

אינתיפאדת אל-אקצא המתארכת שחקה בהדרגה את גרסת ה"אין פרטנר לשלום", שבאמצעותה ניתב אהוד ברק את השיח הציבורי בישראל במהלך אוקטובר. ברק עצמו, בנכונותו למצות בשבועות האחרונים כל אופציה להידברות ישירה ועקיפה עם ההנהגה הפלשתינית, מאותת שיש עם מי לדבר שם, גם "לעת הזאת". מתרבים הפרשנים המפקפקים בטענה, שההידרדרות נעוצה בסירוב פלשתיני תמוה להצעה נדיבה של ברק. האפשרות שישראל היא הפעם סרבנית השלום, ושההצעה שעיצב ברק בקמפ דייוויד היא בלתי אפשרית מבחינת הפלשתינאים, נשקלת בחוגים רבים ובכובד ראש. היא קיבלה חיזוק מרומז במכתב התוכחה ששלחה לאה רבין לברק לפני מותה, ובאה לביטוי גם בתביעת קלינטון מברק לקבל איתות על נכונות ישראלית לתזוזה מדינית כתנאי לחידוש המו"מ.

 

החלשת גרסת ברק מקילה כמובן את מבוכת מפלגות המרכז והשמאל בישראל, אלו שהיו הניזוקות הפוליטיות העיקריות מהספין התקשורתי של ברק באוקטובר. ככל שיותר ישראלים השתכנעו שהפלשתינאים ידידי השמאל אינם, ואולי מעולם לא היו, שותפים לשלום, כך גברה נטייתם להאשים מפלגות אלו בקוצר ראייה ואובדן דרך. עכשיו, כשגרסת ברק נסדקת, יש הקלה הדרגתית בנטל המבוכה שהמפלגות המתונות יותר בישראל נחפזו להעמיס על עצמן בחודש שעבר.

 

נכונותו של ברק להעלות את רף הפעולה הצבאית בשטחים מעודדת כמובן גורמים בימין. אבל אפילו אצל המתנחלים תחושת ההקלה של "עין תחת עין" לא תאריך ימים. יש להביא בחשבון, שדווקא הנמרצות הצבאית עשויה להביא בלבול בשורות הימין. כל זאת בגלל פרדוקס המוכר היטב ממלחמות קודמות בין צבאות כיבוש להתקוממויות אזרחיות, ועל פיו כמעט כל הצלחה צבאית של הכובש מתורגמת מיד לכישלונו המדיני. ברק וצמרת צה"ל הבינו את המשוואה הזאת היטב ותירגמו אותה עד לאחרונה לריסון יחסי. הסימנים מראים, שחלקים מגוונים בציבור הישראלי הפנימו גם כן את משמעותה.

 

הפרדוקס הזה לא יניח לליכוד ולכוחות שמימינו, כולל המתנחלים. הרפלקס הפבלובי מחייב אותם לצעוק, שאם משהו לא הולך בכוח, סימן שיש להפעיל הרבה יותר כוח. הצורך האישי של הפוליטיקאים בימין למחזר את קלישאות הנחישות והזקיפות כדי להזכיר לבוחריהם שהם קיימים תורם גם הוא לסחף המתלהם. מצד אחר, אפילו בליכוד יבינו כשוך ההתלהבות הילדותית מכך ש"הכנסנו להם", שבמצב הנוכחי יותר כוח הוא פחות כוח. המחאות של לימור לבנת, ההצהרות של דני נוה וסילבן שלום ורמיזותיו של בנימין נתניהו, כאילו יש לישראל כל האמצעים הצבאיים כדי לנצח אם רק תהיה לה הנהגה נחושה יותר - לא יעמדו במבחן המציאות.

כי במציאות כמו במציאות. ברק, אשר כרמטכ"ל התנגד להסכם אוסלו, מסרב לתת לפלשתינאים להקים מדינה עצמאית רציפה, בת קיימא ופנויה מסימני כיבוש ישראלי בכל שטחי הגדה והרצועה. העם הפלשתיני מתאחד מולו בנחישות נואשת, מתכונן למאבק שחרור אנטי-קולוניאלי קלאסי, ארוך ועקוב מדם. בתווך ניצבים המתנחלים, מנסים ככל יכולתם לבלבל את דעתו של הזרם המרכזי בישראל בסיסמה השקרית והמסוכנת שהשטחים הם כאן ולהיפך.

 

אלה הם קווי המתאר של הטרגדיה האכזרית והמיותרת, שבה כולנו, ישראלים כפלשתינאים, משתתפים כשחקנים, בדרך כלל בעל כורחנו. מהלך מדיני אמיתי יתרחש כאן רק אם וכאשר יבשיל בישראל התהליך שהתחיל בימי רבין, אבל נסוג בימי נתניהו וברק - של פרידה מנטלית - ובהמשך גם פיסית - מקללת השטחים ומטירוף ההתנחלויות. זה לא יכול לקרות מיד, ומה עומד לקרות בחודשים, אולי בשנים, שיחלפו בינתיים, קשה להעריך. יש כבר 215 משפחות פלשתיניות ו-29 משפחות ישראליות שאיבדו את יקיריהן, ואלפי משפחות, רובן בצד הפלשתיני, יטפלו בפצועיהן שנים ארוכות. כל זאת, יש לזכור, בתום תקופה שבה שני הצדדים שמרו בדרך כלל בכל זאת על קווים אדומים והצליחו להימנע מאירועים נקודתיים עם עשרות ומאות הרוגים. אם מגמה זו תישמר, נצליח אולי לעבור את הטרגדיה המיותרת שצפויה לנו עד ההתפייסות, ברמת הרוע ושפך הדם הנוכחית. אם, לעומת זאת, יתפתו האוחזים בנשק ליישר קו עם תעמולת האלימות של הימין המתלהם בישראל ועם צווחות הג'יהאד מהצד הפלשתיני, עלול הקילוח לגדול לנהרות של דם, שידחו את סיום הסכסוך למועד בלתי ידוע.