היום שבו מת השלום

 

ארי שביט, הארץ, 14.9.01

 

מה באמת קרה בקמפ דיוויד? איך נפח תהליך השלום את נשמתו? שלמה בן עמי, אז שר החוץ, ניהל יומן מפורט של הוועידה ובפעם הראשונה הוא פותח את הקופסה השחורה המתעדת את ההתרסקות הקטלנית שהחלה בשטוקהולם, המשיכה במרילנד, הושלמה בטאבה, ומהדהדת מדי יום בערי ישראל והגדה. הסיפור המלא של מסע הנפל אל תום הסכסוך, כולל כל הוויתורים הישראליים ומפת הנסיגה שנתנה לפלשתינאים כ-%100 מהשטח - ונדחתה. הם רצו גם את כוכב יאיר

 

פלשתין על פי הצעת ישראל בטאבה

 

הוא אומר שאיננו עצוב, רק מודאג מאוד. במובן העמוק. ארבע-חמש שנים עד שהמזרח התיכון יגורען ומתברר שתהליך השלום אינו מה שחשבנו. מתברר שהפרטנר הפלשתיני אינו מה שחשבנו. ממשלת האחדות משותקת, לא עושה ולא מסוגלת לעשות דבר. השמאל מסרב לערוך חשבון נפש; הימין מסרב ללכת לאיזשהו פתרון. כך שבינתיים, בתוך הוואקום הזה, ערפאת הולך ומחזיר אותנו אל שנות השבעים; שרון אל שנות החמישים. ואפילו כאן, במקום מגוריו בכפר סבא, כבר שומעים בלילות יריות. כל לילה, כמעט כל הלילה, שומעים בחצר הבית יריות.

 

צילום: רויטרס

קלינטון מנסה לגשר בין ברק לערפאת, יולי 2000, קמפ דיויד.

כאשר העסק דרך במקום יזם הנשיא משחק סימולציה שבו

עלתה לראשונה הצעה ישראלית בעניין ירושלים

 

שלמה בן עמי גם איננו שמח במיוחד. אליק רון השלים זה עתה את עדותו בוועדת אור וכבר רצות על המסך תמונות הפריימריס בעבודה. בן עמי עצמו נפקד מהן. אך גם כאשר הטלפון מצלצל ועל הקו חווייר סולאנה מהאיחוד האירופי - שר החוץ לשעבר מייעץ לו בספרדית שוטפת בנוגע לרעיון כלשהו שאולי יקדם הבנה כלשהי - אי אפשר להשתחרר מהתחושה ששלמה בן עמי מכונס עכשיו עם עצמו, עם הרהוריו וחשבונותיו. בעזרת ערמת המסמכים הגבוהה שהוא מביא מן החדר הסמוך הוא מנסה להסביר מה בעצם קרה פה. מה השתבש.

 

החולצה הקיצית שהוא לובש היא חולצת קמפ דיוויד. מעין חולצת קייטנה אמריקאית של מחנה קיץ לא מוצלח במיוחד. אבל הטענה החוזרת של מי שהיה נציגו של ראש ממשלת ישראל בשיחות השלום היא שקמפ דיוויד אינו העיקר. שמי שבוחר להתמקד בקמפ דיוויד לא מתחיל להבין את העניין. כי השבועיים ההם במרילנד שריתקו את תשומת לבו של העולם, אינם אלא חלק אחד בפאזל הגדול מאוד של הניסיון לפצח את הסכסוך. הניסיון הכושל של אהוד ברק ושלו לפצח את הקוד הגנטי של הסכסוך.

 

הקסם הישן של בן עמי לא פג. כאשר הוא מרוחק משהו מהמתחים הגבוהים של שררה, הוא נינוח, וחייכן, בעל הומור כובש לב. ניתוחיו מורכבים ומעמיקים. הקשריו רב לשוניים ורב תרבותיים. וכשהוא מרכיב על אפו את משקפי הקריאה שלו ומתחיל לקרוא מתוך פנקסי היומן שניהל בימים הגורליים ההם, הוא נראה כמי שבאמת מנסה להבין. מי שמנסה להיישיר מבט אל העובדות ולהתחיל להבין.

 

 

1. שטוקהולם: הסכמות מוקדמות

 

מה היו ההנחות של אהוד ברק ושלך כשיצאתם באביב 2000 לסיים את הסכסוך הישראלי-פלשתיני?

 

"היו לנו כמה הנחות עבודה. אני חושב שהחשובה ביניהן הייתה הנחת היסוד שהייתה משותפת לאמריקאים ולאירופאים ולמרכז-שמאל הישראלי זה שנים: שאוסלו יצר במזרח התיכון סדר בינלאומי רציונלי הבנוי על תן וקח ועתיד להוליך לפשרה מתקבלת על הדעת. הנחת העבודה של כולם, כולל של אהוד ושלי, הייתה שב-1993 הוקמה כאן מעין מדינה פלשתינית הפועלת מולנו במושגים של יחסים בינלאומיים מסודרים. בדיעבד התברר שזו הייתה הנחה מוטעית, קונספציה שגויה ביחס לכוונות הצד השני. התברר שאוסלו הייתה עבור ערפאת איזו הסוואת-ענק שמאחוריה הוא הפעיל ומפעיל לחץ מדיני וטרור במינונים שונים כדי לערער את עצם הרעיון של שתי מדינות לשני עמים".

 

בוא נחזור להתחלה. לשיחות הראשונות שלך עם ברק כשהוא מטיל עליך את משימת המשא ומתן. על איזה סוג של פשרה טריטוריאלית חשב אז?

 

"באחת הפגישות הראשונות הראה לי ברק מפה שכללה את בקעת הירדן והייתה מעין תוכנית אלון מעובה מאוד. הוא התגאה שהמפה שלו משאירה בידי ישראל כשליש מהשטח. אם אינני טועה היא העניקה לפלשתינים 66% בלבד. אהוד היה משוכנע שהמפה הגיונית מאין כמותה וניסה לשכנע גם אותי שכל מי שיראה אותה יבין שהיא מבטאת הצעה סבירה לגמרי. שם הוא היה, במחוזות ההם. היה בו איזה wishful thinking פטרוני, תם-לב, כשאמר לי בהתלהבות תראה, זו מדינה. לכל עניין ודבר זה נראה כמדינה. באותה נקודת זמן לא התווכחתי איתו. לא אמרתי לו לזרוק את המפה לפח או לעשות ממנה טיירה. אבל בהמשך, בעקבות שיחות עם פלשתינאים ובירורים פנימיים, הוא הבין שאי אפשר להציג ברבים מפה כזאת".

 

אז עם מה הגעתם אל המשא ומתן? מה הייתה העמדה הישראלית הרשמית שגלעד שר ואתה הצגתם לפלשתינאים בשיחות הסודיות בשטוקהולם במאי 2000?

 

"הנחנו על השולחן בשטוקהולם מפה של 12-88. תבענו שלושה גושי התיישבות (גוש עציון, גוש אריאל, גוש עוטף ירושלים) ואחיזה ביטחונית בבקעת הירדן לתקופה של כעשרים שנה. על פי המפה שהצגנו, קו הירדן עצמו נשאר בריבונות ישראל כדי למנוע כניסת כלי נשק והפרה של הסדרי הפירוז. בשטוקהולם גם התנגדנו לרעיון של חילופי שטחים. התפישה הייתה שהגדה ועזה הם שולחן החול שבתוכו כל הבעיות צריכות לבוא על פתרונן".

 

כיצד הגיבו הפלשתינאים?

 

"הם לא אהבו להסתכל על המפות שלנו. אבו עלא היה אומר לי: שלמה, קח את המפה. בשיחות צדדיות היה לוחץ עלי: לכמה אחוזים אתם באמת מתכוונים. לכמה אחוזים באמת. אבל השיחות בבית ההארחה של ראש ממשלת שוודיה, על שפת אגם שקשה לתאר את יופיו, היו הטובות ביותר שהיו לנו. הסביבה הייתה רגועה, האווירה נכונה, הגישה פרגמטית. עד כדי כך שבנינו מסגרת כתובה להסכם וכבר הגענו להתייעצות עם משפטנים בינלאומיים על הבנייה החוזית הנכונה שלו. העבודה בבית ההארחה בהרפסונד הייתה הכי מסודרת שהייתה לנו בכל התהליך. התחושה הייתה של התקדמות במהירות שיוט לעבר פתרון. הערכנו שאנחנו באמת בדרך להסכם שלום ישראלי-פלשתיני".

 

מה היו ההסכמות שאליהן הגעתם?

 

"המונח הסכמה מחייב מדי. לא היו סיכומים, הייתה הבנה על הצורך בגושי התנחלויות והייתה הבנה שבכל הקשור לביטחון הפלשתינאים יהיו גמישים. בנושא הפליטים בנינו קונצפט שלם של פתרון בארצות מארחות ובמדינה הפלשתינית ובארצות שלישיות ועל איחוד משפחות בישראל. בשוודיה דיברנו גלעד ואני על עשרת אלפים או חמישה עשר אלף פליטים שייקלטו בישראל לאורך שנים. אבו עלא וחסן עספור לא קיבלו את המספרים הללו אבל גילו נכונות להיכנס לדיון ענייני על מספרים. גם בעניין הטריטוריאלי התחושה הייתה שהם ילכו לקראתנו. בשיחה שהייתה לנו אחרי שטוקהולם, בהולידיי אין בירושלים, אבו עלא הסכים במפורש לוותר על 4% מהגדה המערבית. כך שההרגשה הייתה שזה ממש בהישג יד".

 

וירושלים?

 

"ירושלים לא נדונה כלל. ברק לא היה מוכן. אני חושב שזו הייתה טעות. אילו היינו דנים על ירושלים היינו מגיעים לקמפ דיוויד מוכנים יותר. אבל הוא חשש מהדלפות ומכך שעצם הדיון יערער את הממשלה ויסכן את הקואליציה. לכן בטיוטות שהכנו, סעיף ירושלים נותר עמוד ריק. אפילו זה הטריד אותו. אתה יכול לראות במסמכים האלה שגובשו באמצע מאי את ההערה בכתב ידו: ברק העדיף שאפילו הכותרת של סעיף ירושלים לא תודפס כלל".

 

לאן התהליך התכנס בעקבות שיחות שטוקהולם ולקראת קמפ דיוויד? אילו הייתי שואל אותך ביוני-יולי 2000 על מה אפשר להסכים, מה היית אומר לי?

 

"באופן רשמי לא זזנו בשלב הזה ממפת 12-88 של שטוקהולם ומהעיקרון שאין חילופי שטחים. אבל בשיחות אחד לאחד דיברתי על כ-8 עד 10 אחוזים. כפי שאמרתי, אבו עלא דיבר איתי על %4. ככל הידוע לי קלינטון קיבל מהפלשתינאים לפני קמפ דיוויד פיקדון של 2%. כך שאפשר היה להניח שאנחנו נלך מעבר ל-90% והפלשתינאים מעבר ל-4% וניפגש באיזשהו מקום באמצע. בעניין הטריטוריאלי קלינטון היה יכול להגיד שהצדדים לא מסכימים באשר לכמות, אבל מסכימים באשר לעיקרון.

 

"מה שהתברר תוך כדי השיחות מיד אחרי שטוקהולם, הוא שבעניין גושי ההתנחלויות הפלשתינאים יגלו גמישות מסוימת, אבל בעניין הגבול המזרחי ובקעת הירדן עמדתם נחרצת. הם דרשו פתרון לגבול הירדן ובשלב זה לא היינו מוכנים לתת להם ערובה לכך".

 

ומה בעניין ירושלים והפליטים?

 

"על ירושלים לא היו שיחות מפורטות כלל. כל שהיה הוא הבטחה שערפאת נתן לנו בשיחה בשכם שהכותל המערבי והרובע היהודי הם שלנו. הוא דיבר ארוכות על כך שהוא זוכר את עצמו משחק עם ילדים יהודים ליד הכותל בשנות השלושים ועל כן הוא יודע שהכותל שלנו. אצל כמה מהפלשתינאים האחרים היה גם איזכור חוזר של גילה שממנו יכולנו להבין שהם מקבלים את השכונות היהודיות במזרח העיר. אבל בעניין הפליטים הייתה נסיגה מסוימת בתקופה שבין שטוקהולם לקמפ דיוויד. אבו מאזן שיכנע את אבו עלא לא להיכנס כלל לדיון על מספרים אלא לדבוק בעיקרון זכות השיבה. לאחת הפגישות הביא אבו עלא את מסמך ביילין-אבו מאזן והראה לי כמה הסתייגויות יש לאבו מאזן מהמסמך הזה, בעיקר בכל הקשור לפליטים".

 

אבו מאזן עצמו הסתייג ממסמך אבו מאזן-ביילין?

 

"לא רק הוא. כששאלתי את ערפאת על המסמך הזה בשיחה שקיימנו בעזה חודשים מאוחר יותר הוא ענה לי בזלזול: מלים, מלים. ערפאת לא היה מוכן להתייחס למסמך הזה כאיזשהו בסיס. לאורך כל הדרך הפלשתינאים לא קיבלו את הפרמטרים היסודיים ביותר שלו. לכן הגעתי למסקנה שאסור להמשיך ולייצר ניירות כאלה של דיפלומטיה-של-דלת אחורית. את הפלשתינאים הם לא מחייבים ומשמשים אותם רק לריכוך מוקדם של היעד".

 

 

2. מרילנד: הלאו האחרון

 

באמצע יולי התכנסה ועידת קמפ דיוויד. מה העמדות שהצגתם בפתיחתה? מה הייתה ההצעה הישראלית הרשמית בפסגת השלום?

 

"המפה שהנחתי על השולחן לפני הצוות הפלשתיני בנוכחות קלינטון הייתה מפת 12-88. בין שטוקהולם (מאי 2000) לבין טאבה (ינואר 2001) לא הצגנו באופן רשמי מפה אחרת. לא הסכמנו לעשות שיופים בעמדה הרשמית, אלא כאשר תהיה תנועה מצדם, ומכיוון שלא הייתה, לא הצגנו מפות חדשות. אבל באופן לא רשמי היה ברור שאנחנו מוכנים ל-8 עד 10 אחוזים. עדיין התנגדנו לחילופי שטחים, עדיין דרשנו שירושלים תישאר בריבונותנו. שבנו על פתרון שיהיה מבוסס על הרחבת שטחה ומן חלק מהשטח המורחב לפלשתינים.

 

בן עמי. קמפ דיויד אינו העיקר

 

"הפלשתינאים לעומת זאת עמדו על כך שהדיון ייפתח בכך שישראל תכיר בקווי 67'. הם היו מאוד נוקשים בעניין הזה. לא אשכח דיון בנוכחות קלינטון, אולברייט וסנדי ברגר שבו הצעתי שניכנס לדיון על בסיס ההיפותזה של גבולות 67' מבלי שנתחייב להם. אבו עלא סירב בכל תוקף להיכנס לדינמיקה הזאת. הוא התעקש שקודם כל נכיר בגבולות ה-4 ביוני. אחרי זמן מה קלינטון התרתח ופרץ בצעקות נוראיות. הוא אמר לאבו עלא שזה לא נאום בעצרת האו"ם וכי על הפלשתינאים להציע הצעות חיוביות משלהם. קלינטון צעק שאף אחד לא יכול לקבל את כל מה שהוא רוצה וגם הוא היה רוצה לכהן כהונה שלישית, אבל הוא יודע שזה בלתי אפשרי. הוא האדים כולו ולבסוף קם ויצא בזעם. אבו עלא נפגע עד עמקי נשמתו. מאותו רגע ואילך כמעט כל מה שהוא עשה בקמפ דיוויד היה לטייל על המדשאות בקרונית הגולף".

 

הפלשתינאים לא הגישו הצעת נגד?

 

"לא. הרי זה לב העניין. לעולם אין הצעת נגד פלשתינית. לא הייתה מעולם ולא תהיה לעולם. לכן הצד הישראלי תמיד מוצא את עצמו בדילמה: או שאני קם ומסתלק כי החבר'ה האלה לא מוכנים לתת הצעות, או שאני עושה עוד ויתור אחד, עוד קוועטש. אלא שבסופו של דבר גם המתון ביותר מגיע לנקודה שבה הוא אומר לעצמו, רגע, לאנשים בצד השני אין נקודת סיום. עוד קוועטש ועוד קוועטש אבל אף פעם זה לא מספק אותם. זה לא נגמר".

 

היה רגע שבו זה היה אחרת? שבו נדמה היה שהנה נוצרת בקמפ דיוויד איזושהי פריצת דרך?

 

"כאשר ההרגשה הייתה שהעסק דורך במקום יזם הנשיא משחק סימולציה שנמשך לילה שלם עד צוהרי היום שלמחרת. המפתח למשחק היה שהוא לא מחייב את המנהיגים. השתתפו בו גלעד שר, ישראל חסון ואנוכי מול סאיב עריקאת, מוחמד דחלאן ועו"ד פלשתינאי מאוקספורד. במשחק הזה, בפעם הראשונה, העלינו הצעה בעניין ירושלים. ההצעה אמרה שהמעטפת החיצונית של השכונות הערביות בעיר תהיה בריבונות פלשתינית, המעטפת הפנימית באוטונומיה פונקציונלית, העיר העתיקה במשטר מיוחד והר הבית בנאמנות מתמדת פלשתינית. קלינטון היה מאוד מרוצה מההצעה שלנו. גם אהוד חשב שעשינו מהלך אמיץ. זה היה עוד לפני שהוא קיבל את ההחלטות האמיצות שלו והייתה בכך איזו פריצת דרך שחילצה את התהליך מפקק".

 

מה הייתה התגובה הפלשתינית?

 

"מאכזבת. עורך הדין מאוקספורד אמר שהם ידרשו פיצויים על כל שנות הכיבוש. גם סאיב עריקאת אמר דברים דומים. אני לא התאפקתי והתפרצתי. אמרתי להם שהנושאים ונותנים מטעם הציונות ערב הקמת ישראל לא היו נוהגים במין נון-שלנטיות כזאת. שאלתי אותם, מי כאן צריך להקים מדינה, אנחנו או אתם. הרגשתי תסכול נורא שהנה אנחנו עושים מהלך כל כך יצירתי וכל כך גמיש ומגיעים לאחד הרגעים היפים ביותר של המשא ומתן והם לא יכולים להשתחרר מהניגוח. מהעניין הזה של וינדיקציה. של קורבנות.

 

"ההמשך היה בכל זאת חיובי. קלינטון הלך לערפאת וניהל איתו שיחה קשה מאוד. ואז, כשערפאת הרגיש על סף תהום, הוא סוף סוף הציע מעין הצעת-נגד. הוא אמר לקלינטון שהוא מוכן לוותר על שטח שבין 8 ל-10 אחוזים".

 

אתה אומר שב-16 ביולי 2000, בשיחה עם קלינטון, יאסר ערפאת הסכים למסור לישראל כעשירית מהגדה המערבית?

 

"אני מצטט לך מהדברים אותם רשמתי ביומן שלי ב-17 ביולי: 'במהלך אתמול הציע ערפאת לקלינטון עסקת נגד לתרחיש הלילה הקודם. הוא מוכן לתת שטח שבין 8 ל-10 אחוזים. אמר לקלינטון: את עניין ה-swap (חילופי השטחים) אני משאיר בידיך, אתה תחליט. ומוכן לסידורי ביטחון כפי שיוחלט. שם דגש על כוח בינלאומי. וגם בנושא הפליטים נמצא פתרון. הכל עומד ונופל עכשיו על ירושלים. שם רוצה ערפאת פתרון שהוא יכול לחיות איתו'".

 

האם מכאן באה נוסחת קמפ דיוויד של 9% (מהשטחים) תמורת אחוז אחד (משטח ישראל הריבונית)?

 

"הנוסחה הזאת מעולם לא גובשה במסמך מחייב. אבל מתחילת השבוע השני היא ריחפה באוויר. היא הייתה הנחת העבודה שלנו. והיא התבססה על הדברים האלה של ערפאת. לא על איזו מזימת קנטונים ישראלית אלא על דברים מפורשים של ערפאת. אני זוכר שב-17 לחודש הלכתי לבקתה של אהוד ופגשתי את קלינטון שבדיוק יצא משם ואמר לי דברים דומים: שהמסר של ערפאת הוא נכונות ל-8 אחוזים עם חילופי שטחים סמליים ברצועת עזה. בשיחות אחרות באותו יום הוא אמר ש"הישראלים עשו משהו תקדימי וכי הייתה כאן תנועה של ממש וחיוני להגיע ל-80% מתנחלים וירושלים מאוחדת בריבונות ישראל". נוצר אצלו הרושם שכל החבילה מתחילה ליפול למקומה. אבל זמן מה אחר כך ערפאת חזר בו. הוא העביר מכתב לקלינטון שבו הוא חזר בו".

 

האם ערפאת לא תימרן אתכם באופן מבריק לשבירת הטאבו הגדול של ירושלים על ידי יצירת מצג שווא שאם רק תוותרו בעניין הזה כל שאר העניינים ייפתרו בקלות והסכם ייחתם?

 

"אינני יודע. אני לא אתפלא אם מה שרצה באותו רגע זה פשוט לצאת מהמצוקה שנקלע אליה בגלל הלחץ האמריקאי. אז הוא אמר כמה מלים לקלינטון, מבחינתו זה לא עניין גדול. הרי כשהלך איתנו לשארם א-שייח והבטיח שיפסיק את האש גם אז אמר כמה מלים. אז מה, הוא באמת הפסיק את האש?"

ובכל זאת, בעקבות הדינמיקה הזאת, קמפ דיוויד הופכת לוועידת ירושלים. אתם לא מגיעים לסיכום טריטוריאלי מחייב, לא מגבשים פתרון לשאלת הפליטים, כל שאתם עושים הוא לחלק את ירושלים.

 

"זה לא לגמרי מדויק. נכון שבשאלת הפליטים חלה נסיגה אבל בנושא הטריטוריאלי נוצרה תחושה שלא הוא לב העניין. שיש גמישות. שלא עליו השלום יקום או ייפול. ובקבוצת הביטחון היו דיונים חיוביים מאוד שקידמו את התהליך. גובש הקונצפט של הכוח הרב לאומי. אני גם אינני מקבל שבקמפ דיוויד חילקנו את העיר. ההחלטה על חלוקת ירושלים באה רק עם קבלת הפרמטרים של קלינטון חמישה חודשים מאוחר יותר. בקמפ דיוויד הלכנו לחלוקה בפועל, אבל עם שאיפה להגיע להסכם שלא נראה כחלוקה. הבעיה הגדולה שם הייתה שהפלשתינאים לא היו מוכנים לסייע לנו בכך. הם לא היו מוכנים לשום נוסחה מצילת פנים עבור הישראלים. לא בשאלת הר הבית, לא בשאלת הריבונות, לא בשום דבר. ערפאת לא הסכים לשום דבר שאיננו חלוקה גמורה. לכן אפילו בוב מאלי, שעכשיו כל כך אוהבים לצטט אותו, אמר לי באיזשהו שלב שהפלשתינאים פשוט רוצים להשפיל אותנו. want to humiliate you  They, הוא אמר".

 

אני מבין שהיה שלב שבו ברק הדהים את כולכם בהסכמתו לחלוקת העיר העתיקה לשני רבעים בריבונות ישראלית ושני רבעים בריבונות פלשתינית. הוא עשה זאת על דעת עצמו או שזו הייתה החלטה משותפת?

 

"כפי שאמרתי לך אני הצעתי שבעיר העתיקה יהיה משטר מיוחד. בעקבות הדיון הזה, זמן מה מאוחר יותר, בא הנשיא עם ההצעה של שניים-שניים, שמשמעותה חלוקת ריבונות בירושלים. בשיחה עם הנשיא, אהוד הסכים שהיא תהיה בסיס לדיון. אני זוכר שבאותו לילה הלכתי עם מרטין אינדיק בשדות ושנינו אמרנו שאהוד מטורף. לא הבנו איך הוא בכלל העלה בדעתו להסכים. אחר כך ישבתי וכתבתי ביומן שכולם חושבים שאמנון שחק ואני מזיזים את ברק שמאלה אבל האמת היא שהוא זה שדחף אותנו שמאלה. בשלב הזה, בתחילת השבוע השני, הוא היה הרבה יותר אמיץ מאיתנו. באמת אמיץ. קלינטון אמר לי כמה וכמה פעמים: מעודי לא פגשתי אדם אמיץ כל כך".

 

ולאן כל זה הוביל?

 

"הפלשתינאים לא קיבלו את הצעת הנשיא בעניין ירושלים ועל כן גם אהוד חזר בו. בשלב הזה הוא העביר מכתב זועם לקלינטון שבו טען כי הנשיא לוחץ די על ערפאת. אחר כך קלינטון שוב ניסה. יש לי פה פתק בכתב ידו שבו הוא שואל אותי אם אני מוכן להעלות מחדש את הסכמתו של ברק לעיקרון הזה. השבתי לו בשלילה. ההצעה הזו ירדה, אמרתי.

 

תוצאה של כל ההתפתחות הזאת הייתה משבר עמוק שהביא לכך שהוועידה כמעט הסתיימה לפני נסיעתו של קלינטון ליפאן. ברק התחיל להרגיש שאין לו פרטנר. שהוא הולך רחוק יותר מכל ראש ממשלה ישראלי אחר, מסכן את עצמו פוליטית ומאבד את ממשלתו, אבל ערפאת לא זז. ערפאת סירב להיכנס למשחק.

 

"היה קשה מאוד לאהוד. קשה מאוד. אחרי שבכל זאת החלטנו להישאר ואחרי שקלינטון נסע, ברק נכנס ליומיים הללו של התבודדות בבקתה שלו. אף אחד מאיתנו לא ראה אותו במשך יומיים. הוא ממש שקע בדיכאון".

 

מה היה כל קשה לברק?

 

"הוא מאוד מאוד רצה להגיע להסדר. מי שמטיל ספק בכך אינו יודע מה הוא שח. אני יכול לומר לך שבשלבים מאוחרים יותר של המשא ומתן, בדצמבר, הוא אמר לי דברים שאני לא מעז לצטט, המשקפים בצורה הדרמטית ביותר האפשרית עד כמה הרצון שלו להגיע להסדר היה עז, ולו גם בתנאים הקשים ביותר. אבל פה, בקמפ דיוויד, הוא פתאום גילה שהנחות היסוד האופטימיות שלו לא מתממשות. שבעצם אין לו מול מי לעבוד. שערפאת בכלל לא נכנס לדינמיקה. גם המנהיגים האחרים במזרח התיכון לא נחלצו לעזרתו. באף אחד מהם לא הייתה הגדלות שהייתה באהוד. ובינתיים בארץ הוא נשחט פוליטית. הוא כמו ראש גשר שהלך קדימה ונשאר בלי עורף. תחשוב לכמה כוחות נפש הוא נזקק כדי לדבר על מה שדיברנו בקמפ דיוויד כשממשלת ישראל דומה לטיל שבכל רגע נופל ממנו שלב אחר וכל שנשאר ממנו הוא ראש החץ. מה שעבר על אהוד בימים הללו היה כמעט על אנושי".

 

אבל אחרי היומיים האלה קלינטון חזר מיפאן והמשא ומתן התחדש. מה קורה בימים האחרונים?

 

"בסופו של דבר מה שהונח על השולחן לקראת סיום הוועידה הייתה הצעה של הנשיא בדבר מעטפת חיצונית בריבונות פלשתינית, והר הבית בריבונות ישראלית אך בנאמנות פלשתינית. פרט לכך היו לה שני ואריאנטים: אוטונומיה פונקציונלית בשכונות הפנימיות ושני רבעים בעיר העתיקה בריבונות פלשתינית, או ריבונות פלשתינית בשכונות הפנימיות ואוטונומיה פונקציונלית בעיר העתיקה. הייתה גם אפשרות שלישית של דחיית הדיון בנושא ירושלים למשך שלוש שנים.

 

"זה היה הלילה האחרון. היה מאוחר. אני זוכר שבטרם יצאתי אל הבקתה של קלינטון, אהוד לקח אותי ואמר לי שזה רגע היסטורי. שוב ושוב הוא אמר שזה רגע היסטורי. הייתה בו יראה במובן החיוני של המלה. את קלינטון מצאתי בג'ינס ובסוודר קל והוא ישב זמן מה עם עריקאת ואיתי סביב שולחן העץ עד ששאל אותי אם אנחנו מוכנים לקבל את הצעתו. אמרתי שלשם שינוי אני לא מתכוון להתייחס עד שהפלשתינאים לא יענו. אחרי שברק נתן תשובה חיובית ל-2-2 והפלשתינאים התחמקו, אנחנו לא מוכנים לעמוד שוב במצב דומה. הנשיא חשב שזה הוגן ולא לחץ עלי אלא שלח את עריקאת אל ערפאת. הוא אמר לו במפורש שאם יושב הראש לא מקבל את ההצעה שייתן הצעה נגדית. הוא הבטיח שאם תהיה הצעה נגדית הוא עצמו יישאר והועידה תימשך.

 

"אני הייתי הישראלי היחיד בחדר. התחושה הייתה לא טובה. קלינטון כבר היה די פסימי. אחרי שעה עריקאת בא ואמר לא. נדמה לי שהביא גם דבר מה בכתב. נפרדתי מהנשיא וחזרתי אל אהוד. אמרתי לו שזהו זה. זה נגמר".

 

 

3. הכישלון: המיתולוגיה ניצחה

 

אז על כך ועידת קמפ דיוויד נשברה, על דחייה פלשתינית של הצעה אמריקאית בעניין ירושלים שנראתה להם בלתי מספקת?

 

"לא. קמפ דיוויד נשברה על זה שהם סירבו להיכנס למשחק. סירבו להגיש הצעת נגד. אף אחד לא דרש מהם לענות בחיוב להצעה של קלינטון. בניגוד לכל דברי ההבל האלו של אחדים מאבירי השמאל לא היה כאן שום אולטימטום. הדרישה מהפלשתינאים הייתה הרבה יותר אלמנטרית: שיציגו ולו פעם אחת הצעה נגדית משלהם. שלא יגידו כל הזמן, זה לא די טוב, ויחכו שנמשיך לוותר. לכן הנשיא גם שלח את טנט אל ערפאת באותו לילה כדי לומר לו שיחשוב עוד פעם ויתן לו תשובה רק בבוקר. אבל ערפאת כבר לא יכול היה יותר. הוא התגעגע למחיאות הכפיים של ההמונים בעזה.

 

"בתשע בבוקר למחרת, ערפאת, ברק וקלינטון עוד התכנסו לפגישה נוספת. אנחנו עמדנו בחוץ והתפללנו שמשהו בכל זאת יקרה. שכאשר ערפאת יבין שזו באמת הדקה התשעים הוא בכל זאת יתעשת. אבל אחרי חמש דקות הם יצאו. זה היה הסוף".

בן עמי עם אבו עלא. הביע

נכונות לדון על מספר הפליטים

 

הטענה הרווחת היא שקמפ דיוויד נכשלה בגלל טקטיקות משא ומתן שגויות ובגלל אופן ההתנהגות של אהוד ברק. בגלל שברק השפיל את ערפאת וזלזל בו.

 

"אני חושב שנעשו טעויות. שיטת המשא ומתן הייתה שגויה - במקום לקיים דיונים של צוותים המביאים את התוצאות לאישור המנהיגים, צריך היה לקיים פסגת מנהיגים המורים לצוותים איזה הבנות לגבש. היו גם הזדמנויות שהוחמצו. כשנוצרה ההבקעה בעניין ירושלים ובעניין הוויתור של ערפאת, נכון היה לכנס את המנהיגים למעין פסגת הלם. אבל בסופו של דבר קמפ דיוויד נכשלה מפני שערפאת סירב לתת הצעות משלו ומפני לא הצליח להקרין לנו שבאיזשהו מקום יש לתביעות שלו סוף. אנחנו היינו מוכנים ללכת רחוק מאוד. אחד הדברים החשובים שעשינו בקמפ דיוויד הוא להגדיר את האינטרסים החיוניים שלנו באופן הגרעיני ביותר. לצאת מהשיח השקרי של הפוליטיקה הישראלית ולהגדיר לעצמנו מה חיוני לנו באמת. לכן לא ציפינו לפגוש את הפלשתינאים בחצי הדרך. גם לא בשני שליש הדרך. אבל ציפינו לפגוש אותם במקום כלשהו. אבל הם לא עשו זאת. הם לא הסכימו לתת לנו מושג היכן תביעותיהם יסתיימו. ההרגשה הייתה שהם כל הזמן מנסים לגרור אותנו לחור שחור של עוד ויתור ועוד ויתור מבלי שיהיה ברור כלל מהו קו הסיום".

 

מדוע לא הצעתם לפלשתינאים הסכם חלקי כלשהו? כשהתברר שאי אפשר לפצח את בעיות היסוד מדוע לא ניסיתם להגיע לכל הפחות לאיזשהו הסדר ביניים?

 

"בכמה וכמה נקודות זמן הצענו להם ללכת להסדר חלקי, בלי ירושלים ובלי פליטים. גם בלילה האחרון האפשרות הזאת עלתה. הפלשתינאים סירבו. מצד אחד הם לא היו מוכנים להתפשר בנושאי הליבה, בוודאי לא בעניין ירושלים, אבל מצד שני הם גם לא הסכימו ללכת להסדר חלקי. הטענות המופנות נגד ברק בעניין הזה הן קשקוש מוחלט. אני זוכר שבשלב כלשהו הצעתי לערפאת לדחות את נושא ירושלים לשנתיים. גם לא לשעתיים, הוא אמר לי והניף שתיים מאצבעות כף ידו".

 

מה בדבר ברק האיש ואופן ההתנהגות שלו? הוא לא היה נוקשה מדי ביחסו לערפאת?

 

"אהוד אינו אדם נעים מאוד. קשה לחבב אותו. הוא סגור ומכונס בעצמו ואין איתו מגע אמוציונלי. כולנו חווינו זאת. אבל האם מישהו באמת חושב שאם אהוד ברק היה נחמד יותר לערפאת, ערפאת היה מוותר על זכות השיבה? על חראם-א-שריף? בארוחת הערב שנאווה ואהוד ערכו לכבודו בכוכב יאיר כחודשיים אחרי קמפ דיוויד ברק היה חם באופן בלתי רגיל, באופן שאינו תואם את האישיות שלו. אני זוכר שאמרתי אז לרותי אשתי שברק כל כך רוצה הסדר שהוא לא רק מוכן לשנות את המדיניות שלו אלא הוא אפילו מוכן לשנות את האישיות שלו. הוא עושה לעצמו הסבה אישיותית. שלושה ימים מאוחר יותר פרצה האינתיפאדה".

 

בכל זאת, ספר לי על מערכת היחסים בין שני האישים הללו בזמן קמפ דיוויד.

 

"בעצם הם לא נפגשו כלל. לא ממש. הייתה ארוחת ערב אחת שמדלן אולברייט ערכה כדי להמיס את הקרח ושבה ברק ישב כנציב מלח ולא הוציא מלה מפיו משך שעות. זה היה מביך מאוד. זה היה באחד הרגעים הקשים, כשקלינטון היה ביפאן, והכעס של ברק על ערפאת היה נורא. הוא לא יכול היה לשאת את המצב שבו הוא מסכן את הכל, בעצם תלוי באיש הזה. אני זוכר גן הזדמנות אחרת שבה עמדנו ליד איזה שעון קיר וברק אמר שאם יהיה הסכם עם הטיפוס הזה הוא מתחייב לגרום לשעון הקיר ללכת.

"אבל יש פה עניין עמוק יותר. ברק הוא אדם קרטזיאני, רציונלי. ומה שהתברר בקמפ דיוויד הוא שערפאת הוא אדם מיתולוגי. לכן מה שהתרחש בין בקתות העץ והדשאים של מרילנד היה בעצם מפגש בין אדם שמחפש הסדר רציונלי לבין אדם שמדבר מיתוסים ומגלם מיתוסים. והמפגש הזה לא עבד. בדיעבד אני מבין שהוא לא יכול היה לעבוד. אני היום בדעה ששום מנהיג ישראלי רציונלי לא היה מצליח להגיע עם ערפאת להסדר במפגש כזה".

 

מדוע?

 

"ערפאת הוא לא מנהיג ארצי. הוא אדם דתי. תמיד הציג את עצמו כסוג של צלאח-א-דין מודרני. לכן גם הנושאים הממשיים של הנדל"ן לא כל כך מעניינים אותו. בקמפ דיוויד היה ברור שהוא לא מחפש פתרונות מעשיים אלא ממוקד בנושאים המיתולוגיים: זכות השיבה, ירושלים, הר הבית. הוא מרחף בגבהים של האתוס האיסלאמי ואתוס הפליטות והאתוס הפלשתיני.

 

"גם השיח של ערפאת אף פעם איננו מעשי. המשפטים שלו לא מתחברים ולא נגמרים. יש מלים, יש משפטים, יש מטאפורות. אין עמדה ברורה. אתה לא יכול לחזור הביתה עם עמדתו של ערפאת בעניין זה או אחר. מה שיש הוא אך ורק קודים. לכן בסופו של תהליך, אתה פתאום מבין שאתה לא מתקדם במשא ומתן כיוון שאתה בעצם נושא ונותן עם מיתוס".

 

אבל היו בעבר משאים ומתנים איתו שהצליחו.

"אלה היו משאים ומתנים על הסדרי ביניים. ומנהיג מסוג זה יכול לתת לעוזריו לסכם פעימות של 10% או 20% מפני שהוא מניח שאת מה שלא יקבל היום יקבל מחר. שם הוא יכול להתפשר. אבל כאשר מגיעים אל סוף המשחק, הוא נקלע למצוקה איומה כיוון שעבורו לגמור את התהליך זה לומר - גמרתי להיות מיתוס ועכשיו אני סתם ראש מדינה קטנה. לכן ככל שההצעה שלך נועזת יותר הוא נכנס ללחץ ובועט. הוא מן גלובטרוטר נצחי שפשוט מפחד לעמוד עם עצמו מול המציאות ובורח כל הזמן מההכרעה. אני לא מכיר בהיסטוריה התנהגות כה קשה של בריחה מהכרעה כמו זו של ערפאת".

 

 

4. וושינגטון וירושלים: חבילת קלינטון

 

אבל גם אחרי קמפ דיוויד לא הרמתם ידיים. באוגוסט וספטמבר 2000 המגעים נמשכו.

 

"בוודאי. במהלך החודשים האלה נערכו עשרות פגישות, חלק גדול מהן במלון המלך דוד בירושלים. המאמץ היה בשני מסלולים: שיחות שלנו מול הפלשתינאים ושיחות של הפלשתינאים ושלנו מול האמריקאים. בתקופה הזאת בעצם חיכינו לגיבושה של חבילה אמריקאית שתוצג לשני הצדדים. אני באופן אישי לחצתי באותה תקופה על האמריקאים לגבש למסמך את הזיכרון הקולקטיבי שנוצר בקמפ דיוויד. לאגד יחד את כל הסיכומים הנשיאותיים שנרשמו שם ולבנות מהם הצעה כוללת.

 

"הפלשתינאים מאוד חששו מפני הצעה כזאת. הם ידעו שלא יאמרו לה כן, והם ידעו שלאו נוסף יגרום להם נזק בינלאומי עצום. כבר בשלב הזה מצבם היה גרוע מאוד. אירופה תמכה בנו, העולם הערבי לא תמך בהם והם היו די מבודדים. ערב האינתיפאדה מצבם היה כמעט נואש".

צילום: רויטרס

שתי המשלחות בקמפ דיויד. משמאל ובכיוון השעון:

מדלן אולברייט, שלמה בן עמי, גלעד שר, שלמה ינאי,

אמנון ליפקין שחק, חסן עספור, אבו עלא, סאיב

עריקאת, מוחמד דחלן, ג'מאל הלל, מרטין אינדיק

 

האם האינתיפאדה הייתה מהלך מחושב של הפלשתינאים שנועד לחלץ אותם מן המצוקה המדינית שנקלעו אליה?

 

"לא. אני לא מייחס להם תוכניות מאקיווליות שכאלה. אבל אני זוכר שכשהיינו בקמפ דיוויד סאיב עריקאת אמר שיש לנו זמן עד ה-13 בספטמבר. ואני זוכר שכשהייתי אצל דחלן באוגוסט ושוחחתי ממשרדו עם מרוואן ברגותי גם הוא אמר לי שאם לא נגיע להסדר עד אמצע ספטמבר, יהיה לא טוב. בדבריו הייתה איזו נימה של איום שלא אהבתי. לכן, כשאתה מתבונן רואה שהאלימות פרצה בדיוק שבועיים אחרי ה-13 בספטמבר, זה מעורר מחשבות. דבר אחד בטוח: האינתיפאדה ממש הצילה את ערפאת".

 

האם בשיחות שנערכו באוגוסט-ספטמבר חלו שינויים בעמדה הישראלית?

 

"כן. בשלב הזה כבר דיברנו על חלוקת ריבונות אנכית בהר הבית. עכשיו הר הבית כבר לא היה בריבונות ישראלית ונאמנות פלשתינית אלא לגמרי בריבונות פלשתינית. כל שאנחנו דרשנו הוא ריבונות במעבה ההר. אבל הפלשתינאים זלזלו לחלוטין בדרישה שלנו. הם אמרו שוב ושוב שאין שם שום דבר ולא היה שם שוב דבר. הם כפרו בכך שיש לנו איזושהי זכות בהר הבית".

 

היה שינוי גם בעניין הטריטוריאלי?

 

"בספטמבר כבר דיברנו על 7% תמורת 2%. נדמה לי שגם הסרנו את התביעה לריבונות בבקעת הירדן".

 

מתי זה קרה? מתי התקבלה ההחלטה לוותר על ריבונות בבקעה?

 

"אינני יודע בדיוק. אבל בעקבות הסיכומים בקמפ דיוויד על סידורי ביטחון ועל כוח רב לאומי הייתה תחושה שהגענו לפתרונות שישמרו על האינטרסים הביטחוניים החיוניים ביותר שלנו גם ללא ריבונות. היה ברור שדרישה שלנו לריבונות בבקעה היא דבר שהפלשתינאים לא יוכלו לחיות איתו".

 

האם שרטטתם מפות חדשות?

 

"כפי שאמרתי לך לפלשתינאים לא הצגנו מפה חדשה עד טאבה. אבל עבדנו על מפות פנימיות שביטאו את האחוזים החדשים. וכשהופיעה הטענה המגוחכת הזאת שאנו מציעים לפלשתינאים קנטונים ואין להם רצף טריטוריאלי נסעתי למובארק והצגתי לו מפה. נדמה לי שזו עדיין הייתה מפה של 8%. מפה של 8-92. מובארק התבונן בה בעניין ושאל בקול מדוע הם אומרים שאין להם רצף".

 

האם לאורך כל התקופה הזו הפלשתינאים לא מציגים מפות משלהם? אין שום הצעה גיאוגרפית פלשתינית?

 

"בכלל הם לא הציגו מפות. לא לפני טאבה. אבל בקמפ דיוויד כן הזדמן לי לראות איזושהי מפה פלשתינית. זו הייתה מפה שביטאה ויתור של פחות מ-2% מצידם תמורת חילופי שטחים ביחס של 1:1. אבל את השטחים שהם דרשו מאיתנו הם לא רצו בחולות חלוצה, הם רצו אותם בצמוד לגדה המערבית. אני זוכר שעל פי המפה שלהם כוכב יאיר, למשל, אמור היה להיכלל בשטח המדינה הפלשתינית. הם תבעו ריבונות על כוכב יאיר".

 

האינתיפאדה הקפיאה את המשא ומתן. אבל בנובמבר-דצמבר, כשהאלימות השתוללה והבחירות היו בפתח, השיחות התחדשו. במה הן התמקדו?

 

"בעיקר בסוגיית ירושלים. בשלב הזה כבר הסכמנו לחלוקה של העיר ולריבונות פלשתינית מלאה בחראם-א-שריף אבל התעקשנו על כך שתוכר זיקה כלשהי שלנו להר הבית. אני זוכר שכשניהלנו שיחות עם יאסר עבד רבו וסאיב עריקאת ומוחמד דחלאן בבסיס חיל האוויר בבאולינג העליתי על דעת עצמי את ההצעה הבאה: הריבונות על ההר תהיה פלשתינית אבל הפלשתינאים יתחייבו שלא לחפור בו משום שהמקום קדוש ליהודים. הם הסכימו לא לחפור, אבל בשום פנים ואופן הם לא לתת לנו את המשפט המינימלי הזה - מפני שהמקום קדוש ליהודים.

 

"מה שקומם אותי במיוחד לא היה רק העובדה שהם סירבו אלא האופן שבו הם סירבו. מתוך זלזול מוחלט כזה. מתוך יחס של ביטול והתנשאות. באותו רגע הבנתי שהם באמת לא סאדאת. שהם לא מוכנים ללכת לקראתנו אפילו במישור הרגשי והסמלי. באופן העמוק ביותר הם לא מוכנים להכיר בכך שיש לנו כאן איזשהו קושאן".

 

ב-20 בדצמבר 2000 קלינטון כינס אתכם בבית הלבן והציג לכם פרמטרים רחבים להסדר. מה הם?

 

"יותר מ-90% אבל פחות מ-80%; 100% מתיישבים יהודים בשטח ישראלי ריבוני; סידורי ביטחון בבקעה; משטר מיוחד בעיר העתיקה; הר הבית בפתרון המכבד את הזיקה היהודית".

 

שלושה ימים מאוחר יותר, ב-23 בדצמבר 2000, עם סיומן של שיחות באולינג, קלינטון מכנס אתכם שוב ומציג בפניכם את הפרמטרים המצומצמים שלו. מה הם?

 

"97% 96% מהגדה בתוספת אחוז אחד מהשטח הישראלי הריבוני או 94% מהגדה בתוספת 3% מהשטח הישראלי הריבוני. ואולם מכיוון שקלינטון הכניס אל אותה נוסחה גם את המעבר הבטוח - שהריבונות הישראלית עליו אוורירית - אפשר לטעון שהפלשתינאים קיבלו כמעט מאה אחוז. קלינטון בנה את הצעתו כך שאם גישתם של הפלשתינאים תהיה חיובית, הם יוכלו להציג את הפתרון בפני הציבור שלהם כפתרון של מאה אחוז".

 

וירושלים?

 

"כפי שפורסם: מה שיהודי ישראלי, מה שערבי פלשתיני. הר הבית בריבונות פלשתינית מלאה כאשר ישראל מקבלת את הכותל המערבי ואת קודש הקודשים. ואולם קלינטון לא התייחס במפורש לשאלת האגן הקדוש, לכל האזור שמחוץ לעיר העתיקה הכולל את עיר דוד וקברי הנביאים בואכה הר הזיתים. אנחנו תבענו את האזור הזה שכמעט אין בו אף ערבי והפלשתינאים סירבו. בלילה הייתה שיחת טלפון תקיפה מאוד בין ברק לקלינטון בעניין הזה, כיוון שהיה חשש שהוא יכריע נגדנו. כתוצאה מהשיחה הזאת הנושא נשאר פתוח. קלינטון לא התייחס אליו".

 

פליטים?

 

"כאן הנשיא ניסה לרבע את המעגל. הוא הלך לכיוון הפלשתינאים עד אל הקצה הרחוק ביותר של מה שיכולנו לקבל. הוא קבע ש'שני הצדדים מכירים בזכות הפליטים לחזור לפלשתין ההיסטורית' או 'לחזור למולדתם', אבל מצד שני הוא הבהיר ש'אין זכות שיבה ספציפית לישראל'. אנחנו היינו מרוצים מכך שהוא דיבר על פתרון של שתי מדינות ועל כך שהמדינה הפלשתינית היא מולדתו של העם הפלשתיני וישראל היא ביתו של העם היהודי. המכניזם שהוא התייחס אליו היה פחות או יותר המכניזם של שטוקהולם. הוא חייב קליטה מסוימת של פליטים בישראל אבל זאת בכפוף לחוקיה הריבוניים ולמדיניות הקליטה שלה".

 

מה בעניין הסדרי הביטחון והפירוז?

 

"אנחנו דרשנו שהמדינה הפלשתינית תהיה demilitarized state. הנשיא הציע מונח רך יותר: non-militarized state. כמו כן הוא קבע שתהיה לנו נוכחות צבאית משמעותית בבקעה למשך שלוש שנים ונוכחות סמלית באתרים מוגדרים למשך שלוש שנים נוספות. ניתנו לנו שלוש תחנות התראה לתקופה של עשר שנים עם נוכחות של קציני קישור פלשתינאים".

 

האם נאסר במפורש שימוש של הפלשתינאים בטנקים, מטוסים וטילים?

 

"לא. ככל הידוע לי לא הגענו לפרטים האלה. אצל קלינטון הם בוודאי לא מוזכרים. אבל לכך הייתה הכוונה".

 

מה בדבר זכויות אוויר וזכויות מים?

 

"הפלשתינאים סירבו להיכנס להתדיינות בעניין המים. לכן קלינטון כלל לא התייחס לנושא הזה. בעניין המרחב האווירי המונח היה 'שימוש מוסכם'. קלינטון קבע שהריבונות על המרחב האווירי היא פלשתינית אבל הכיר בזכות הישראלית לעשות בו שימוש לצורכי אימון ולצרכים מבצעיים ובלבד שהשימוש הזה יהיה מוסכם. הייתה מחשבה על כך שאחת הדרכים לעשות זאת היא על בסיס הדדי. על ידי מתן זכות לפלשתינאים לעשות שימוש לא צבאי במרחב האווירי הישראלי".

 

 

5. טאבה: יש מפה

 

מה הייתה התגובה הישראלית על הפרמטרים של קלינטון? האם ברק קיבל אותם בלב שלם?

 

"הנשיא הכתיב לנו ולפלשתינאים את דבריו בחדר הישיבות הצמוד לחדר הסגלגל בבית הלבן. זאת הייתה שבת. אני זוכר שהלכתי ברגל מהמלון לבית הלבן ובחזרה. קלינטון הבהיר לנו שהפרמטרים אינם הצעה אמריקאית אלא הבנה שלו מה היא נקודת האמצע בין העמדות. כעת הכל תלוי בהכרעת מנהיגים, הוא אמר, וביקש לקבל את ההכרעה תוך ארבעה ימים.

 

"כעבור פחות מעשרים וארבע שעות הצגתי את הפרמטרים לפורום שכלל את אהוד ברק, יוסי שריד, יוסי ביילין, שמעון פרס, דני יתום וכמובן גלעד שר. משום מה הדיון הזה נערך במחנה שרגא בגולן. ככל הזכור לי האווירה הייתה די טובה. רשמתי ביומן שלי שפרס דיבר ברוח חיובית. שריד וביילין כמובן תמכו. אבל לאף אחד מאיתנו זה לא היה קל. איש לא יצא בתופים ובמחולות. במיוחד אהוד היה כבד ראש. יחד עם זאת, בסופו של דבר הייתה לכולנו הרגשה שעשינו דבר נכון. שמיצינו את התהליך והבאנו אותו אל נקודת הגמר שלו. הלכנו עד קצה הגבול. כעבור שלושה ימים הממשלה החליטה לענות לקלינטון בחיוב. חוץ ממתן וילנאי ורענן כהן כל השרים תמכו. הודענו לאמריקאים שהתשובה של ישראל היא כן".

צילום: אי-פי

ערפאת, אולברייט וברק בקמפ דיויד. נפגישה היחידה בין השניים

הייתה בארוחת ערב שהיא יזמה בניסיון להמיס את הקרח

 

והפלשתינאים?

 

"ערפאת לא מיהר. הוא נסע אל מובארק ולכל מיני ועדות בין-ערביות וגרר רגליים. אפילו לקלינטון הוא לא החזיר טלפונים. כל העולם, אבל ממש כל העולם, הפעיל עליו לחץ אדיר והוא מיאן לומר כן. באותם עשרה ימים כמעט לא היה מנהיג בינלאומי אחד שלא התקשר אליו. מדוכס ליכטנשטיין ועד נשיא סין. אבל ערפאת נשאר בשלו. הוא דבק בשיטות ההתחמקות שלו. לבסוף, באיחור רב, העבירו אנשיו לבית הלבן תשובה שהיו בה לאווים גדולים וכנים קטנים. ברוס ריידל, איש המועצה לביטחון לאומי, אמר לי, שלא תטעו, ערפאת בעצם אמר לא".

 

אבל גם לישראל היו הסתייגויות.

 

"נכון. העברנו לאמריקאים מסמך הסתייגויות בן כמה עמודים. אבל ככל שאני זוכר הן היו מינוריות למדי ונגעו בעיקר לסידורי הביטחון ולשטחי ההיערכות ולשליטה על המעברים. הייתה גם הבהרה בעניין הדרישה שלנו לריבונות בהר הבית, אבל לא היה ספק שהתשובה שלנו היא כן. בעשרים ותשעה בדצמבר, כדי להסיר כל ספק, טלפנתי לערפאת על פי הנחייתו של אהוד ואמרתי לו שישראל דבקה בפרמטרים. שמבחינתה כל דיון נוסף צריך להיות אך ורק בתוך מסגרת הפרמטרים ועל אופן מימושם".

 

האם לאור כל זאת היה בכלל טעם לצאת לטאבה? הרי הלכתם עד הקו האדום והפלשתינאים לא הסתפקו בכך. על מה עוד נותר לדבר?

 

"האמת היא שאהוד חשב בדיוק כך. הוא לא רצה לצאת לטאבה. אבל בשלב הזה היה אקדח על השולחן. עמדנו חודש לפני בחירות ובישיבה שנכחתי בה היה שר שאיים על ברק שאם לא ילך לטאבה הוא ייצא אל הציבור ויוקיע אותו כמי שהתחמק מלעשות שלום. לא הייתה לו ברירה אלא ללכת לדבר שהוא בתוכו התקומם נגדו".

 

אז על מה דיברתם בטאבה? איזו התקדמות נוספת השגתם שם?

 

"עמדנו על כך שבכל התחומים לא פותחים את הפרמטרים של קלינטון למשא ומתן מחודש אלא דנים אך ורק על מימושם. הפלשתינאים, לעומת זאת, ניסו לשחוק את הפרמטרים. הם ניסו להוציא מאיתנו עוד קוועטש. בעניין ירושלים הם לא קיבלו את רעיון קודש הקודשים המופיע במפורש אצל קלינטון. בעניין הפליטים הם הציעו נוסח שאמר כי להם יש קריאה משלהם להחלטה 194 ולישראלים קריאה אחרת, אבל "right of return and then discuss the mechanism we have to establish the ". הדרישה העקרונית שלהם להכיר בזכות השיבה ולדון רק אחר כך בפרטי יישומה קוממה אותי לא פחות מאשר כאשר הזכירו פה ושם מספרים".

 

איזה מספרים הם הזכירו?

 

"לא ישבתי מולם במשא ומתן בנושא הפליטים בטאבה, אבל בניירות שונים שהתגלגלו בטאבה היו מספרים יוצאים מן הכלל. מה דעתך על מאה וחמישים אלף פליטים לשנה במשך עשר שנים?"

 

ומה אנחנו הצענו?

 

"ביילין אמר לי שהוא הציע ארבעים אלף. אינני יודע אם זה באמת המספר, אבל אם כן, ברור שאי אפשר היה לסגור עליו עסקה, אלא אם כן משאירים את הקצוות פרומים לתביעות נוספות בעתיד".

 

בטאבה כבר הצגתם לפלשתינאים מפה חדשה. איזו מן מפה זו הייתה?

 

"הנה, אתה יכול לראות אותה כאן. החום-חרדל פלשתיני, הלבן ישראלי. היא מייצגת יחס של 94.5% מול 5.5%. וזה לפני חילופי השטחים".

 

האם הגעתם להסכמה בעניין חילופי השטחים?

 

"לא. התברר שהפלשתינאים לא אוהבים את הרעיון של חולות חלוצה. גם אני אינני מתלהב ממנו. אני רואה באזור ההוא מאגר אחרון להתיישבות ציונית בתחומי הקו הירוק. לכן בדקנו אפשרות של העברת שטחים בדרום הר חברון, מצפון לערד. אבל זה היה קשה מאוד. חצי אחוז פה, רבע שם, אני לא בטוח כלל שהרעיון ישים. יכול להיות שהדרך היחידה היא להזיז את הגבול עם מצרים מזרחה ולתת שטח מצרי לפלשתינאים בצמוד לרצועת עזה. אבל לא הם ולא אנחנו רצינו להעלות זאת בפני המצרים".

 

על פי המפה הזאת על ישראל לעקור כמאה התנחלויות.

 

"אינני יודע מה המספר המדויק. אבל מדובר על עקירתם של עשרות רבות של יישובים. להערכתי המפה הזאת גם איננה מצליחה לעמוד ביעד שהצבנו לנו ושעליו הייתה הסכמה של קלינטון -  80% מהמתנחלים בשטח ריבוני ישראלי".

 

הפלשתינאים קיבלו את המפה הזאת?

 

"לא. הם הציגו מפה נגדית שכרסמה לחלוטין בשלושת הגושים המצומקים האלה ובעצם רוקנה מתוכן את כל מושג הגוש. על פי המפה שלהם נשארו בשטח רק התנחלויות מבודדות התלויות על מן שרוכים מידלדלים כאלה של כבישי גישה צרים. חישוב שנערך אצלנו הראה שכל מה שהם הסכימו לתת לנו הוא 2.34 אחוזים.

 

במשך כל התהליך הזה שבין יוני לינואר, בזמן שבו ויתרתם על הבקעה והשלמתם עם חילופי שטחים וחילקתם את ירושלים ומסרתם את הר בית, כל התנועה הפלשתינית אל מולכם הייתה של שברירי אחוז. כל מה שהם הוסיפו על פיקדון שני האחוזים שאותו מסרו מלכתחילה לקלינטון הוא 0.34 אחוז.

"קשה לי להתווכח אתך. אבל זאת בדיוק הסיבה שהביקורת עלינו משמאל משאירה אותי פעור פה. באופן הכי בסיסי אני לא מבין אותה. נכון אמנם שגם ברק וגם אני היינו קצת ילדי-החוץ של השמאל. שנינו לא היינו מאנשי תעשיית השלום. אף אחד מאיתנו איננו תעשיין שלום מקצועי. אבל ראה לאן הלכנו. אמור לי מה עוד היינו אמורים לעשות".

 

 

6. סוף המסע: התפכחות

 

שלמה בן עמי, אתה ואהוד ברק יצאתם למעין מסע אל בטן האדמה. אל לב לבו של הסכסוך. מה גיליתם?

 

"אני חושב שגילינו כמה דברים לא פשוטים. קודם כל בעניין ערפאת. גילינו שאין לו אסטרטגיה של סוף. אין לו יכולת להקרין לבני שיחו הישראלים שלתהליך הוויתורים שלהם יש איזשהו סוף. מה שמעורר את התחושה שהיעד שלו איננו סיום הסכסוך אלא המשך הסכסוך. האסטרטגיה שלו היא אסטרטגיה של עימות".

 

האם מה שאתה אומר הוא שבעיניך הוא כבר איננו פרטנר?

 

"ערפאת הוא מנהיגם של הפלשתינאים. את העובדה הזו אני לא יכול לשנות. זה אסונם שלהם. אבל אני יכול לומר לך שלאמי יש פתגם קולע בערבית: לך אחרי השקרן עד לפתח ביתו. ואני יכול לומר לך שהלכנו אחרי ערפאת עד לפתח ביתו ומה שמצאנו הוא שערפאת איננו שקרן. להפך. הוא כל כך נאמן לאמת שלו עד שהוא לא יכול לבגוד בה או להתפשר עליה. אבל האמת שלו היא האמת של האתוס האיסלאמי ואתוס הפליטות ותחושת הקורבן. והאמת

 

הזו לא מאפשרת לו לסיים את המשא ומתן איתנו אלא באותה נקודה שבה ישראל שוברת את מפרקתה. לכן, במובן המסוים הזה, ערפאת הוא לא פרטנר. גרוע מכך: ערפאת הוא איום אסטרטגי. הוא מסכן את שלום המזרח התיכון ואת שלום העולם".

 

הוא עדיין לא מכיר בזכות קיומה של ישראל?

 

"הוויתור של ערפאת מול ישראל באוסלו היה ויתור פורמלי. מוסרית ומושגית הוא לא מכיר בזכות קיומה. הוא לא מקבל את הרעיון של שתי מדינות לשני עמים. לכן אני מגיע למסקנה שהוא אולי יכול לעשות איתנו איזה הסדר חלקי וזמני - וגם זה בספק - אבל באופן עמוק הוא לא מקבל אותנו. לא הוא ולא התנועה הלאומית הפלשתינית מקבלים אותנו.

 

"אז אם אתה שואל מה גילינו אני חושב שזה מה שגילינו. מה שאהוד ואני פתאום ראינו הוא את הסלע הקשה הזה שאליו התהליך הגיע. שזה לא עניין של שטחים תמורת שלום. לא עניין של הנחות מדריד. מה שעומד מולנו הוא השאלה אם יש הכרה פלשתינית בזכות קיומה של מדינה יהודית דמוקרטית בחלק הזה של העולם".

 

צילום: אלכס ליבק

בן עמי בגינת ביתו. לא ראיתי בעיניהם כאב של הזדמנות מוחמצת

 

אתה ביקורתי לא רק ביחס לערפאת אישית אלא ביחס לתנועה הלאומית הפלשתינית בכלל?

 

"כן. מבחינה אינטלקטואלית אני מבין את ההיגיון שלהם. אני מבין שמנקודת מבטם הם ויתרו על 78% באוסלו, ועל כן כל השאר שלהם. אני מבין שמבחינתם התהליך הוא של דה-קולוניזציה ועל כן הם לא אמורים להתפשר, כפי שתושבי קונגו לא יתפשרו עם הבלגים. אני אפילו מבין שלשיטתם הם הלכו לקראתנו בכך שקיבלו את השכונות היהודיות בירושלים וחלק מההתנחלויות. אבל בסופו של דבר, אחרי שמונה חודשים של משא ומתן, אני מגיע למסקנה שאנחנו נמצאים בעימות עם תנועה לאומית שיש בה מרכיבים פתולוגיים קשים. זוהי תנועה עצובה מאוד. תנועה טרגית. אבל בלב לבה של הטרגדיה שלה נמצא חוסר היכולת להציב לעצמה יעדים חיוביים. בסופו של תהליך אי אפשר שלא להתרשם שיותר משהפלשתינאים רוצים פתרון הם רוצים להושיב את ישראל על ספסל הנאשמים. יותר משהם רוצים מדינה משלהם, הם רוצים להוקיע את המדינה שלנו. במובן העמוק ביותר האתוס שלהם הוא אתוס שלילי.

 

"זאת הסיבה לכך שבניגוד לציונות הם אינם מסוגלים להתפשר. כיוון שאין להם דמות של חברת העתיד שלהם שבעבורה כדאי להתפשר. על כן התהליך מבחינתם איננו של פיוס אלא של וינדיקציה. של תיקון עוול. של ערעור הקיום שלנו כמדינה יהודית".

 

הגעת למסקנות הקשות הללו תוך כדי השיחות?

 

"אני חושב שזו הצטברות. היו כמה וכמה רגעים שגרמו לי להגיע לבסוף למסקנה שהפלשתינאים תמיד משאירים חוטים פרומים לא מתוך איזו תוכנית אב זדונית אלא כדי להשאיר את האפשרות פתוחה שמישהו בעתיד ייקח את קצות החוט הללו וינסה לפרום את המדינה היהודית.

 

"אני יכול לחשוב על שלושה רגעים כאלה. הראשון היה בשיחה עם אבו מאזן בקמפ דיוויד. יוסי גינוסר ואני הלכנו אליו באחד הלילות וישבנו איתו על מיטתו והוא דיבר בנועם וברכות על שאלת הפליטים. אבל ככל שהוא דיבר ראיתי שאי אפשר להגיע איתו לניסוח סופי או מספר סופי. אי אפשר לקבל ממנו מושג ברור היכן זה ייגמר.

 

"כמה חודשים אחרי כך, בדצמבר, הייתה שיחה עם ערפאת בעזה שבה הסברתי לו מדוע החברה הישראלית מאוחדת בהתנגדותה לזכות השיבה. ציפיתי ממנו שיאמר דבר מה שירגיע אותנו ויקל עלינו. אבל הוא רק הוציא מכיסו את גזיר העיתון הידוע שבו נאמר כי 50% מהעולים מרוסיה הם בכלל לא יהודים. הוא אפילו לא טרח לנסות ולשלם לנו איזה מס שפתיים.

 

"אבל הדבר הקשה ביותר היה התגובה של ערפאת לפרמטרים של קלינטון. כי שם הגענו באמת לקווים האדומים שלנו. והגענו לכך עם ממשלה ללא בסיס פרלמנטרי וציבורי כשברקע אינתיפאדה וכשהפיקוד הצבאי יוצא נגדנו. במצב כזה הסיכוי היחידי של מנהיג פלשתיני בעל חזון הרוצה להגיע איתנו להסדר הוא לומר כן רועש. לא לגמגם ולא למלמל. לומר כן מצלצל. אילו ערפאת היה אומר כן מצלצל בסוף דצמבר הוא היה מציל את ממשלת ברק ומציל את השלום".

 

הוא ראה אתכם טובעים ולא נקף אצבע?

 

"הוא ראה אותנו טובעים ואת השלום טובע ואת הזמן הולך ואוזל. רק אז הבנתי בבירור שעבורו המשא ומתן נגמר רק כשישראל שבורה".

 

זאת אומרת שהניסוי הקריטי התרחש לא בקמפ דיוויד אלא סביב הפרמטרים של קלינטון?

 

"בוודאי. עד אז אפשר היה לטעון שלא נתנו די. אבל אחרי הפרמטרים של קלינטון ובזמן טאבה זה כבר מאה אחוז מהשטח. וצריך להיות עיוור וחירש כדי לא לדעת שברק הולך להפסיד בבחירות. צריך להיות עיוור וחרש לא להבין שהכל יורד למצולות. ובכל זאת הם לא זזים. גם בטאבה הם לא זזים. על השולחן מונחת הצעה חלומית ולפלשתינאים שום דבר לא בוער.

 

"אני זוכר שהסתכלתי עליהם שם, בטאבה, ואמרתי לעצמי שאני לא רואה על פניהם תחושה טרגית כלשהי. אני לא רואה בעיניהם כאב של הזדמנות מוחמצת. בשבילי זה היה נורא. וזה נשאר חקוק בי. בסופו של דבר זה מה שהביא אותי לעשות רוויזיה בעמדותיי. לעשות הערכה מחודשת".

 

חל בך מהפך אידיאולוגי? בעקבות כישלונו של המסע שלכם אל השלום הגעת למסקנות ימניות?

 

"בשום פנים ואופן לא. אני עדיין מאמין שאיננו יכולים לשלוט על עם זר. זה לא עבד בשום מקום וזה לא יעבוד גם כאן. גם לא שיניתי את דעתי בעניין ההתנחלויות. זו הייתה עזות מצח להשקיע את האנרגיות הלאומיות שלנו במפעל התיישבות חסר סיכוי בלבה של אוכלוסייה ערבית. גם היום אני מאמין שהקמתה של מדינה פלשתינית היא הכרח מוסרי ומדיני. אבל היום אני יודע שעלינו לבנות פרדיגמה חדשה. במובן מסוים צריך להתחיל את השמאל מחדש. לא להתעלם ממה שהתגלה לנו, מהעמדות הפלשתיניות והאסלאמיות המערערות על זכות קיומנו. ולא להמשיך בתרבות הקוועטש העלולה להוביל אותנו להתאבדות. אלא לעצור במקום שהגענו אליו עם קלינטון ולנסות ליישם את הפתרון הזה בעזרת הקהילה הבינלאומית. ולא לוותר יותר על הפטריוטיזם היהודי והישראלי. להבין שלא תמיד האשמה בנו. להגיד זהו, עד כאן. ואם הצד השני רוצה להשמיד גם את הדבר הגרעיני הזה, על הדבר הגרעיני הזה אני עומד".