הייתי פטריוט טיפש

 

אביחי בקר, הארץ, 25.10.02

 

 

דניאל בן גבריאל היה איש ימין קיצוני מאז שעמד על דעתו הפוליטית. הוא חזר בתשובה, התגורר בבת עין, השתתף בפעולות המחאה נגד רבין ונלחם על ארץ ישראל השלמה. שירות מילואים במחסום המנהרות שינה הכל. היום הוא מפגין למען נסיגה מהשטחים וקורא לעצמו פטריוט חכם

 

 

את הלילה שבו נרצח ראש הממשלה עשה דניאל בן גבריאל בבית כנסת בשכונת בית וגן בירושלים. הוא השתתף בשיעור של הרב יצחק גינזבורג, מחבר הספר "ברוך הגבר" על ברוך גולדשטיין, מורה ההלכות של הקיצוניים שבחוגי המתנחלים ואחד הפטרונים של בת עין, היישוב שבו התגורר אז בן גבריאל. בשבועות שלפני כן פיזר בצדי הכביש העולה לירושלים שלטי "רבין בוגד", ובאותו ערב הגיע לשיעור בירושלים כדי להתחזק ברוחו לקראת המשך המאבק נגד ראש הממשלה והסכמי אוסלו.

 

"פתאום נכנס מישהו לבית הכנסת וקרא 'ירו ברבין'", נזכר בן גבריאל. "הבטתי סביבי. הקהל הגיב לבשורה בשמחה. הסתכלתי על הרב גינזבורג. פניו נשארו חתומות, ממש פוקר פייס. הוא לא אמר מלה, כאילו כלום לא קרה. השיעור נמשך כרגיל".

צילום: איל טואג

דניאל בן גבריאל. במילואים

האחרונים נפקחו לי העיניים

 

שורשיו של בן גבריאל נטועים עמוק בימין הקיצוני. הוא השתתף בהפגנת ההמונים בכיכר ציון, שבה הונפה הכרזה של רבין במדי אס.אס; הוא לקח חלק במאבקים על גבעת הדגן וגבעת הזית, באפריל 98', מיד עם הירצחו של דב דריבן; הוא התייצב עם משפחתו לאות הזדהות בחוות מעון ודגל ישראל בידו; הוא נאחז עם כמה מחבריו מבת עין בהר הסמוך ליישוב; הוא ישב במעצר במשטרת אשקלון באשמת כניסה לשטח צבאי סגור; לא היה ספק – בן גבריאל היה מחויב לשלמות הארץ בכל נפשו ומאודו.

 

אבל לפני כחצי שנה קרה לו משהו, התחלה של מהפך אידיאולוגי. לפני שבועיים כבר השתתף בן גבריאל בהפגנה של חיילי מילואים מול שער משרד הביטחון בקריה בתל אביב. עילת ההפגנה - קריאה להפרדה חד צדדית מהפלשתינאים ובעצם לנסיגה מלאה מכל השטחים.

 

בן גבריאל (במרכז) כחסיד בגבעת שאול,

בירושלים. השתוקקתי להיות דוס של מאה אחוז

 

זה לא קרה בבת אחת, התהליך היה הדרגתי. הסדק האחרון ניבע בשירות מילואים של עשרה ימים במאי השנה. בן גבריאל, אז המא"ז של בת עין, נפגע כשלא קראו לו להשתתף במבצע "חומת מגן". הוא לחץ בחטיבת עציון כדי שיזמנו אותו בכל זאת וחש רווחה כשנענה. הוא הוצב קרוב לבית, במחסום המנהרות המוביל לגוש עציון, תפקיד שגרתי למדי, שבו תקפו אותו הרהורים נוגים על צדקת הדרך.

 

"נזכרתי איך בגיל 20, כשהייתי מד"ך בבה"ד 1, נתנו לי ולצוות שלי משאית ושלחו אותנו לתעסוקה מבצעית ליד צומת א-רם. 'פה אתם עושים מחסום לערבים', אמרו לנו. הגעתי לגיל 47 וכלום לא השתנה. שוב אני במחסום. כתושב בת עין עברתי במקום הזה אלפי פעמים, בשבילי זה היה עניין של לנופף לחיילים ולהמשיך הלאה. לא הקדשתי מחשבה למה שקורה מטר ממני. הפלשתינאים לא היו קיימים. רק במילואים האחרונים פתאום נפקחו לי העיניים וגיליתי באיזו מציאות אני חי. באחד המקרים ניגשתי לקבוצה של פלשתינאים שהקצין שהחלפתי במשמרת, בחור ממש מעולה, עיכב אותם בשמש מהבוקר. מה העניינים, שאלתי אותם. היה שם אחד על קביים, כל רגל לכיוון אחר. הוא הוציא אישורים רפואיים לתור שיש לו בביילינסון. אמרתי מצטער, ונתתי לו לנסוע. השני בתור סיפר לי על ניתוח לב פתוח שהוא עבר חודשיים לפני כן בהדסה ואמר שעכשיו, מכיוון שהוא מרגיש לא כל כך טוב, הוא מוכרח להגיע להדסה לבדיקות. ביקשתי ממנו שיפתח את החולצה, ראיתי את הצלקת לאורך החזה וסימנתי לו לעבור מיד. עד שהופעתי סתם טרטרו אותם. זה קרה כמה וכמה פעמים, גם כשהגיעו למחסום עיתונאים ומשלחות סיוע שהחיילים רצו למנוע מהם לעבור".

 

בן גבריאל אומר שחרף אמונותיו הפוליטיות בעבר, תמיד היה בו צד הומני. באינתיפאדה הראשונה שירת במילואים ברפיח. הפקודה הייתה לשבור עצמות, אבל הוא "ריסן את החבר'ה שיורידו את האלות". הפלוגה שלו הייתה מורכבת בעיקר מתושבי התנחלויות מאזור בית לחם ורבים תמהו על המדיניות ההומנית הפרטית שלו. חלק אמרו לו בפירוש - מילא היית קיבוצניק שמאלן, אבל אתה בשר מבשרנו, רב סרן במילואים מבת עין, איך אתה מוותר להם?

 

"לא יכולתי יותר להתעלם מהסבל של הפלשתינאים", מסביר בן גבריאל, "הלב פשוט נצבט לי. קשה היה לי לקבל את הקטע של המחסום, שבו החייל הוא מין אלוהים קטן שמחליט לבדו מי נכנס ומי לא. חשבתי לעצמי, איך לא ישנאו אותנו ככה? הבנתי ש'הכיבוש משחית' זו לא רק סיסמה. זה היה הרגע ששינה את הראש הפוליטי שלי מקצה לקצה".

 

האירועים במחסום המנהרות הצטרפו לפרשה נושנה מימי האינתיפאדה הראשונה, שמעיקה עד היום על מצפונו. הוא נקרא למילואים בעזה ובאחד הימים, בעת שהמתין בתחנת הסעה לטרמפ הביתה, התקרב למקום טנדר פג'ו ששימש לחלוקת בלוני גז. אחרי הטנדר נסע ג'יפ משטרתי ואחד השוטרים הורה לנהג לעצור. הנהג לא נענה. השוטר קרא ברמקול לחיילים בתחנה לעצור את הטנדר. הנהג המשיך לנסוע והחיילים החלו לירות, תחילה באוויר ולאחר מכן ישירות על נוסעי הרכב. כשחדלו יצא מהארגז שמאחור ילד המום, ללא שריטה. גורלו של הנהג שפר עליו פחות - הוא נפצע קשה מפגיעת קליע במרכז המצח.

 

בעדותו במצ"ח סיפר בן גבריאל, כמו שאר החיילים שהיו מעורבים בירי, שהיריות באו בתגובה לניסיון דריסה. הגרסה המפוקפקת התקבלה ללא בעיות והעניין ירד מיד מהפרק. אלא שמראה פרץ הדם שניתז מראשו של הנהג התמים שב וטורד את מנוחתו של בן גבריאל. "הסיבה שהנהג המשיך בנסיעה הייתה אך ורק הבהלה שהוא נתקף בה", הוא אומר, "האמת היא שלא מדובר היה בשום ניסיון דריסה". לימים התברר לו שהנהג הפצוע נהפך לנכה לצמיתות.

 

מלחמה וחזרה בתשובה

 

דניאל בן גבריאל, לשעבר גלרי, נולד בחיפה ב-1955 להורים יוצאי הונגריה וגדל בשכונת הפועלים רמת שאול שבשיפולי הכרמל. האם, ניצולת אושוויץ, הגיעה לישראל ב-1951. האב, אגרונום בהשכלתו, עלה ארצה לפני מלחמת העולם, התקשה למצוא עבודה במקצועו ופתח דוכן תירס ופלאפל בשער הנמל. לימים נהיה לטבח באוניות "צים". בני הזוג נישאו והביאו שני ילדים - דניאל ושושי. בעקבות מותו הפתאומי של האב שלחה האם את ילדיה לפנימיות. בתחילה נשלח דניאל לבית הספר החקלאי בפרדס חנה, אך התקשה להסתגל ועבר להדסים, שם בילה כמה מהשנים המאושרות בחייו.

 

באוגוסט 73' התגייס לצה"ל ושובץ בסיירת חרוב. במלחמת יום הכיפורים נחסכו ממנו הקרבות המרים, מכיוון שהיה עדיין טירון. לאחר פירוק היחידה הוא עבר לפלוגת הנדסה של חטיבת הצנחנים. "הפעם הראשונה ששמעתי יריות על אמת הייתה כשהוקפצנו למלון סבוי. בזמן שסיירת מטכ"ל פרצה פנימה, אנחנו אבטחנו את המעטפת סביב המבנה". אחרי שסיים קורס קצינים הוא נשאר להדרכה בבית הספר לקצינים, בה"ד 1. בשלהי תקופת שירותו נשלח להיות מ"מ בגולני.

 

לאחר השחרור הלך להיות מאבטח במטוסי אל על. "אני יושב בפירסט קלאס של הג'אמבו כשעלי חליפה, שמחה ארליך מימיני, שמחה דיניץ משמאלי. 'מה רוצה אדוני לאכול', שואלת הדיילת, ואני, רק לפני ארבעה חודשים עוד זחלתי בנבי מוסה בתרגיל גדודי של אברהם חידו". התפקיד הבא היה קצין ביטחון בשגרירות ישראל בברן. באותה תקופה התחתן, אך התגרש אחרי שנה. פרשת הנישואים העגומה תועדה בספר אוטוביוגרפי, "אירית" שמו, שאת כתיבתו השלים רק לאחרונה. הוא כבר שלח את כתב היד לתשע הוצאות ובינתיים קיבל שתי תשובות שליליות. בכל זאת הוא אופטימי. אחרי הכל, הוא אומר, אני בן דוד שני של הסופר ההונגרי אנדרה אנדור גלרי.

 

ב-1981 חזר בן גבריאל משליחותו באירופה והחל לחפש את דרכו בחיים. תחילה ניסה ללמוד בחוג לתיאטרון באוניברסיטת תל אביב, התאכזב והחליט לנסות את ישיבת "אור שמח" בירושלים. "הגל הגדול של החזרה בתשובה היה בעיצומו", הוא משחזר. "הסתובבתי ברחובות, משתגע מהשאלה אם יש אלוהים או לא, ונכנסתי לישיבה".

 

הוא היה בתחילת ההתאקלמות בישיבה כשנקרא למילואים עם כניסת צה"ל ללבנון. "הייתי בחטיבת השריון שאכלה אותה בגזרה המזרחית בעמק ביאנור", הוא מספר, "זו שספגה את הטרגדיה הנוראה ביותר של המלחמה". הוא מתכוון לתקיפת יחידה ישראלית מאש ידידותית של רביעיית פנטומים, תקרית שגבתה עשרים וארבעה הרוגים ויותר ממאה פצועים. "הייתי אז מ"מ חרמ"ש בגדוד טנקים. כמה דקות לפני שכל זה קרה עברתי עם הנגמ"ש שלי על פני טנק שעמד בצד הציר. היו שם ארבעה מהחבר'ה שלי. 'מה נשמע?' שאלתי, 'עלא כיפאק' ענו לי, 'הטנק התקלקל, המ"פ רץ קדימה'. המשכתי בתנועה. פתאום ממש מעל הראש שלי נשמעה שריקה ואחרי כמה שניות אני שומע בום עצום מאחורי. הפצצה נחתה בדיוק בנקודה שבה נתקע הטנק".

שניים מצוות הטנק, אליעזר סבח ודב ליזרוביץ', נהרגו במקום. "טסתי קדימה, תפסתי מקלע 0.5 והתחלתי לירות לשמים כמו משוגע. פתאום נהג הנגמ"ש אומר לי, 'זה משלנו, אני מזהה את הסמל של חיל האוויר'. 'לא יכול להיות, מה אתה מדבר שטויות', צעקתי עליו, 'אלה מיגים שיורדים אלינו'. מזלי שלא נמצאתי בגיא ההריגה, כך שהזוועה הגדולה נחסכה ממני". רק כעבור יומיים נודע לו באופן מוסמך מה באמת קרה.

 

הוא חזר מהמלחמה מבולבל, מתלבט אם לחזור לישיבה או לא. ואז הכיר את טובה גלילי, ירושלמית מבית טוב, ויחד החלו בתהליך של חזרה בתשובה. בראשית 1984 הם נישאו, כשהוא מופיע לחופה עם שטריימל. באותו זמן החליט לשנות את שם המשפחה גלרי לשם עברי למהדרין, בן גבריאל. "הקהילה היהודית בהונגריה נחלקה בזמנו לשני ציבורים, חרדים מתבדלים נוסח סאטמר ופטריוטים גמורים, כמו בני המשפחה של אבא שלי, שניסו ויהי מה להידמות לגויים גם במחיר מחיקת כל רמז לשייכותם הדתית. לכן הם החליפו את גרינהוד בגלרי". כשהפך באותיות הוא מצא בהן סימנים שאוששו את הבחירה: גבריאל - גלרי אב. "הצטרפתי אז לקבוצה של חוזרים בתשובה שהתקבצו בגבעת שאול סביב רב כריזמטי. הפכנו במו ידינו חורבה לבית מדרש. שיחקנו את הקהילה החסידית. הכל התפוצץ לנו בפרצוף כשהתגלה שהאדמו"ר שלנו ניסה לפתות נשים שנכנסו אליו להתייעצות, תוך שימוש ברמיזות מיניות". החבורה ההזויה התפזרה, אבל אחד מהאברכים שנמנו עליה, שהיה גם הגיטריסט שלה, מינה עצמו לאדמו"ר והיום הוא מעניק ברכות מבוקש.

 

יחד עם אשתו התקרב בן גבריאל לחוגי חב"ד. הם עלו לרגל לחצר הרבי מלובביץ' בניו יורק, קיבלו ממנו ברכות וכשחזרו המשיכו לכתוב לו בעקביות ולשאול בעצתו. "הרעיון הנשגב של מלך המשיח מאוד קסם לי", הוא אומר. "השתוקקתי להיות דתי גמור, דוס של מאה אחוז, רק שאף פעם לא זכיתי להתרומם למדרגה הזאת. השתדלתי, אבל תמיד היה בי אותו משהו קטן שעצר בעדי, שגרם לי לפקפק. בעיקר לא הסתדר לי החיבור בין אלוהים המיטיב, הרחום והחנון לשואה. איך קרה? איך ייתכן? איך אני יכול לבטוח באלוהים כזה? שאלתי אנשים, לא היו להם תשובות. תאמין, תוותר על השכל, אמרתי לעצמי, תן צ'אנס, אבל אז אמא שלי נפטרה והתחלתי ללמוד משניות לעילוי נשמתה. ככל שהעמקתי בתכנים - במקום לקרב זה הרחיק אותי. מצאתי שם דברים זרים ומוזרים".

 

אם לא היה די בספקות שהתעוררו בו, משבר האמונה החריף כשמת הרבי מלובביץ'. כדי להתגבר על המשבר טס בן גבריאל לאוקראינה, להשתטח על קברי צדיקים. גולת הכותרת של המסע הייתה כמובן העלייה לקברו של רבי נחמן מברסלב באומן, אבל לבן גבריאל זה לא הספיק. הוא פקד גם את קברו של לוי יצחק מברדיצ'ב ואת קבר הבעל שם טוב. את כל הדילוגים האלה עשו החסידים במסוקים, 60 דולר לסבב. אפילו בעיצומה של ההתלהבות הדתית לא יכול היה בן גבריאל שלא לשים לב "לגסות ולאדנות היהודית המגעילה שהופגנו שם, כאילו אנחנו בעלי הבית".

 

בשנת 90' הוא סיים את הלימודים בבית הספר לריפוי בעיסוק שבאוניברסיטה העברית. שנתיים אחר כך עזב את שכונת הר נוף בירושלים והשתקע עם משפחתו בבת עין שבגוש עציון. הכפר, ג'בל מג'נון בפי ערביי האזור, ציין אז שלוש שנים להיווסדו. באותו עת נרצח ממארב ידידו הטוב דורון שורשן מכפר דרום.

 

ההתיישבות בבת עין, יישוב המונה כיום 100 משפחות, נראתה לבן גבריאל כהגשמת אידיאל ההתנחלות. התושבים, רובם חוזרים בתשובה מהסוג הפריקי, נתפסים בחוגי יש"ע כתמהונים במקצת. בן גבריאל בנה את ביתו במו ידיו, נטע שורת עצי פרי - אפרסקים, תפוחים ומשמשים - גידל תרנגולות וטיפח גן ירק. בתוקף היותו המא"ז הוא היה מעמודי התווך של המקום. הטבע שמסביב, מעיין עין חובלה הסמוך שבו היטהר, הקרבה לאדמה, כל אלה הכניסו אותו לאופוריה והוא השתלב מיד במאבק הגדול על ארץ ישראל. "ירדנו פעם כמה חברים מהיישוב לחסום את צומת צוריף. מרחוק נראתה מכונית בעלת לוחית זיהוי ערבית. כשהיא התקרבה היית צריך לראות את העדינים האלה, שמנגנים כל כך יפה בגיטרה ומתפללים בדבקות. בשניות הם הפכו את עורם, התחילו לזרוק אבנים, נהיו אלימים ואיבדו לגמרי שליטה. לא יכולתי לשאת את זה, מה גם שכסרן במילואים לא הייתי מסוגל לעמוד מול חיילים ולהתנגד להם. לולא זה הייתי אקטיוויסט ממש".

 

פטריוט טיפש, פטריוט חכם

 

החיים היפים בבת עין החלו לאט לאט לחנוק אותו. באוגוסט שנה שעברה החל לחוש כי אינו יכול עוד. הוא שכנע את אשתו לעזוב את המקום ומקץ תשע שנים בבת עין הם השכירו את ביתם וחזרו עם ששת ילדיהם לירושלים. כאן גם החל תהליך החזרה בשאלה. בוקר אחד קם ולא היה דתי יותר. כשגילח את זקנו, הוא מספר, פשט בגופו גל של הנאה חושנית ממש. "הגעתי למסקנה שאני ישראלי וזה הדבר היחיד שאני רוצה להיות".

 

בשיחה שהייתה לו עם חבר נעורים ניסה להבין מה גרם לו, בניגוד לחברו, לבחור באופציה הדתית. "התברר שההורים שלו שירתו בתש"ח ב'שועלי שמשון', שהסבתא הייתה ממקימות דגניה. לי הבסיס הזה היה חסר לגמרי. הסיפור שאני גדלתי עליו היה 'כיפה אדומה', שסבתא שלי קראה לי במשך שבע שנים לילה לילה בהונגרית. אבא שלי שירת אמנם בפלמ"ח, אבל רק כטבח. ואילו אמא שלי, עד סוף ימיה הייתה משאירה לי פתקים של עברית באותיות לועזיות. הם בקושי ידעו עברית. נורא רציתי להיות ישראלי, רק שלבן מהגרים זה לא מובן מאליו".

 

היום הוא ביקורתי מאוד ביחסו לעברו. הוא מתעקש שלמעט הידע הרב שצבר, לא תרמה לו ההתנסות הדתית כהוא זה. "מה כן אהבתי? מכיוון שהתייתמתי בגיל 10 היה לי מאוד נוח לחשוב שיש מין כזה אבא עליון, שמארגן ונותן תשובות לכל, שיש סדר ושיטה בבריאה. ברגע שכל זה כבר לא היה נחוץ לי, יצאתי מן הארון".

 

הפגישה אתו מתקיימת בירושלים, בקליניקה הקטנה שהוא ואשתו טובה חולקים. כיום הוא מרפא בעיסוק והיא מטפלת בריקוד. קהל היעד שלהם נמנה בעיקרו על הציבור החרדי. הוא לא סיפר לאשתו על הראיון, אבל כשמצאה אותו מסדר אלבומי תמונות לקראת הפגישה הבינה בעצמה. טובה אינה שותפה לחזרתו בשאלה ולא להתנערותו מהימין. היא הייתה מעדיפה שיצניע את המהפך השני בחייו, שלא ידבר עליו בעיתונות. הוא חולק עליה: "ההתרחקות שלי מהדת טבעית לי. הפרידה מהמחנה הלאומי, שאליו הייתי קשור מיום שעמדתי על דעתי הפוליטית, בניגוד לאשתי שבאה מבית שחשב שמאל, זאת דרמה אישית שאפילו אותי היא מדהימה. הרי היה לי מאוד נוח בימין, הרגשתי בו טוב".

 

לפני כעשור הזדהה בן גבריאל עם תנועת הסרבנות מימין, שהוקמה על ידי בני בת עין מרדכי קרפל וחיים נתיב, במחאה על פינוי שטחי מולדת במסגרת הסכמי אוסלו. תפישותיו היו מוצקות ובלתי ניתנות לערעור. "הייתי פטריוט טיפש", הוא קובע. "עכשיו אני מבקש להיות פטריוט חכם".

 

אחרי פרשת המחסום התחזקו ההתלבטויות האישיות. "חיפשתי לאן לתעל את התחושות החדשות שהצטברו בי. סקרתי את כל התנועות הפוליטיות שפועלות בשטח והגעתי למסקנה שרעיון ההפרדה החד צדדית הוא הכיוון הראוי. נכנסתי לאתר שלהם באינטרנט והתחלתי לקרוא חומר. ראיתי שאנשים מאוד רציניים שותפים לדעות האלה, הוספתי את שמי והוזמנתי לחוג בית בשכונת אבו טור". המרצה היה טייס חיל האוויר תא"ל (מיל') יפתח ספקטור. כשסיים את דבריו קם בן גבריאל, סיפר מיהו, למה הוא שם, והודיע על כוונתו להצטרף לפעילות הקבוצה.

 

התגוששות משפטית-פוליטית

 

בפברואר 2000, עדיין כבן גבריאל הישן, הוא כתב לשר הביטחון, לרמטכ"ל, לפרקליט הצבאי הראשי וליועץ המשפטי לממשלה כי "אי העמדתו למשפט צבאי של חייל סיירת צנחנים עופר שרון על התנהגותו המחפירה בשעת קרב ולמעשה אי נקיטת כל פעולה נגדו, מעבירה מסר ערכי שלילי ביותר ללוחמי צה"ל בעבר, בהווה ובעתיד". מכיוון שלא זכה להתייחסות כלשהי, הוא עתר לבג"ץ באמצעות עו"ד חיים משגב. פרטי הבג"ץ נשענו על איגרתו של קצין חינוך ראשי, תא"ל אלעזר שטרן, שבה הוקיע את שרון על סמך כתבה אודותיו שפורסמה במוסף "הארץ". שטרן מתח ביקורת נוקבת על האופן שבו תיפקד שרון בהיתקלות עם החיזבאללה, שבה נהרגו שנה קודם לכן שלושה קצינים: דוד גרנית, לירז טיטו ואיתן בלחסן.

 

האיגרת של שטרן הולידה עליהום ציבורי נגד שרון, שליבה את האש כשאמר "ידעתי שלהסתער עכשיו זה למות במלחמה דבילית". בתשובתו לבג"ץ של בן גבריאל קבע הרמטכ"ל שאול מופז חד משמעית, שהעובדות שעליהן הסתמכה העתירה הן חלקיות בלבד ואינן נאמנות למציאות. "לאחר שהכוח הופתע", ציין מופז, "שרון, חרף השתהותו הראשונית, התגבר על פחדיו והצטרף ללחימה תחת אש תוך גילוי אומץ לב". שרון טען בתשובתו לבג"ץ כי העתירה מיועדת רק להיפרע ממנו על דעותיו הנחרצות למען הנסיגה מדרום לבנון.

 

ההתגוששות המשפטית הפכה למערכה פוליטית. ההרכב שדן בעתירה וכלל את השופטים תאודור אור, יצחק זמיר ואלעזר ריבלין, המליץ לבן גבריאל למשוך אותה והוא נענה. "לא מתקבל על הדעת שבית המשפט ייכנס לשאלה אם חייל בסערת הקרב היה צריך להסתער חצי דקה קודם ומה הוא חשב. לא עם כל דבר צריך לרוץ לבית משפט", נזף זמיר במשגב והוסיף: "אתה רוצה לשרת אינטרסים לאומיים ולמעשה אתה פועל בדיוק להפך". והשופט אור הוסיף: "השאלה 'מה אני עושה פה?' עוברת לנגד עיניהם של הרבה חיילים בזמן קרב ולא על כך נדון אותם".

 

בן גבריאל יצא נסער מבית המשפט העליון. הוא התקשה ליישב את הסתירה בין מה שנראה לו אלמנטרי כל כך לבין תוצאות הדיון. "הייתי בטוח שאני הולך להציל את הערכים של המולדת. הרגשתי צודק וחכם. בפועל בג"ץ זרק אותי מכל המדרגות. בקהל הייתה גם אורנה שמעוני, ששכלה בן בלבנון, ולא ממש הסתדר לי איך אני יכול לחשוב שהיא כל כך לא צודקת. גם זה נכנס לחשבון הנפש האישי שלי".

 

הוא קצב לעצמו שנה לבחון מי צודק בנוגע לנסיגה מלבנון. "הייתי בטוח שבתוך שבוע יעופו קטיושות על בתי הזיקוק". פרק הזמן חלף, גבול הצפון לא בער כפי שחזו מהלכי האימים שוללי הנסיגה, הנחרצות של בן גבריאל דעכה. בעת שהתנער מהשקפותיו הימניות הוא ידע שנותר לו עדיין חוב אחד גדול לסגור.

 

בשבוע שעבר צילצל הטלפון של ברוריה שרון מאשדות יעקב איחוד, לשעבר מפעילות "ארבע אמהות". בן גבריאל הזדהה. "אני מתנצל על העוול והטרחה שגרמתי לכם", הפתיע את אמו של עופר שרון. הוא סיפר לה שהקיצוניות לקחה אותו רחוק, שהחברה שבה גדל גרמה לו להביט על העולם בצורה חד ממדית. "טעיתי. אתם צדקתם ולא אני", הודה.

 

"הבחור הזה", הוא אומר על עופר שרון, "הבין בגיל צעיר כל כך דברים שלי לקח 47 שנים לתפוש. הוא הצביע על מגבלות הכוח. חוץ מזה, במהלך הזמן, כשלמדתי יותר על המארב, התברר לי שלא היה אז מצב של הפקרת חברים בקרב ושהמסר הסמוי והבעייתי שניסה קצין חינוך ראשי להעביר באיגרתו, הוא על עופר שרון הקיבוצניק הפחדן ולעומתו דוד גרנית המתנחל הגיבור מעופרה".

 

כשסיים את השיחה עם ברוריה שרון התקשר בן גבריאל גם לבנה. עופר שרון היה המום. הוא היה משוכנע שעובדים עליו.

 

חילוני חובש כיפה

 

כעת מבקש בן גבריאל להתפנות לביתו. הסיטואציה אינה קלה, שהרי את המסע אל הדת הוא וטובה אשתו עשו יחד וכעת לכל אחד מהם מסלול משלו. "כדי לא להגיע להפרדה חד צדדית, אנחנו מנסים ליצור סטטוס קוו באמצעות ויתורים ופשרות". הוא חילוני, אבל לפני שהוא נכנס הביתה הוא חובש כיפה. הוא כבר לא מתפלל ולא מניח תפילין, אבל כל עוד ילדיו קטנים הוא שומר שבת. זו הסיבה שעדיין לא החליף את שלט הדלת שנושא את השם בן גבריאל בשלט חדש שנושא את השם גלרי.

 

בספר ילדים מלא חן שכתב ושעדיין לא פורסם הוא מנסה ליישב איכשהו את הסתירות של חייו. "יום אחד אמא חזרה בתשובה, אבל אבא נשאר חילוני. ואני? מה אני? היא אמרה לכולנו שיש אלוקים בשמים, שנתן לעם ישראל מן ומים, שהוציא את כולנו ממצרים ואם לא הוא היינו עד היום חוטבים שם עצים ושואבים מים. ואז היא לקחה מטפחת גדולה וכיסתה את ראשה, ולפני ואחרי כל ביס היא אמרה ברכה. אבא מביט בה במבטים מוזרים וכשאני מביט בשניהם אני רואה כמעט שני זרים... כשאמא קוראת משניות אבא שומע חיפושיות וכשהיא אומרת תהילים, הוא מאכיל את החתולים. ואני? איפה אני?... הם אומרים שלא יתגרשו, אך עיניהם אומרות אחרת, כאילו שהיא בים המלח והוא בים כנרת". לסיפור יש דווקא סוף טוב.

 

"בעקבות המהלך שעשיתי חזרתי לקשרים מהעבר הרחוק יותר, לאלה מהצבא ומהדסים. נשארו לי חברים גם בבת עין. הם לא פוסלים אותי. בניגוד למה שמצטייר, להרבה דתיים יש ספקות, ביקורת ולבטים, אבל אני לא מסוגל לפגוש אותם ביישוב, אלא רק בירושלים". גם ככה קשה לו עם בת עין וכשנחשפה בה חוליית הטרור שניסתה לפגע בערבים, הקושי התעצם.