היכולת שלנו למות חזקה מהיכולת שלכם להרוג

המסוק שמזמזם כל הזמן מעל בית לחם, בית סחור ובית ג'אלה אינו מאפשר לתחושת הפחד לשכוך ולו לרגע. "עם הפחד מתגבשת נחישות שלא הכרנו בעצמנו", אומרת תושבת בית סחור, "שזהו זה, שנמות, ולא נחזור למצב שהיה". סוף שבוע באזור בית לחם

מאת עמירה הס, הארץ, 24.10.00

 

בית לחם, שבת בבוקר. בשולי הכביש הלא סלול, על סף מדרונה של גבעה קטנה - התאמן ילד עגלגל בשימוש ברוגטקה. כל אבן שניסה לקלוע צנחה מטר או שניים קדימה, אל ערימת אשפה כלשהי. אחרי כל קליעה כושלת הוא התבונן מסביב כדי לראות אם נתפס בקלקלתו. את האופק חוסם ג'בל אבו רניים, או יותר נכון, הר חומה ובנייני המגורים שנבנים שם בהתמדה, למרות כל המחאות והקובלנות. אולי הילד כיוון לשם בעיני רוחו, אבל גם קולע אבנים מנוסה ממנו לא היה פוגע; מהמרחק הזה, גם כדור של קלצ'ניקוב לא היה שורט אפילו אבן אחת שם, הטווח של קלצ'ניקוב הוא 800 מטר, מסביר מישהו. ביום שישי בערב, דיווח דובר צה"ל, נורו יריות מבית סחור אל הר חומה (הבלתי מיושבת). אולי היורים התקרבו מאוד, זחלו בשטחי הבור והתקרבו למטרה הסמלית הזאת. אולי עשו מה שעשה הילד: פגעו פגיעה וירטואלית. "אבל הוא ילך וישתפר", מעיר מישהו שמתבונן בו מהחלון, "אתם הישראלים תגרמו לו להשתפר. לא עושה רושם שאתם מקשיבים לאבן שלו".

באותו יום שישי, אחר הצהריים ובערב, נורו גם יריות לעבר מחנה של צה"ל היושב על אדמות בית סחור, ממש בעמק שבין שתי שכונות דרום-מזרחיות של העיר הנוצרית. שתי השכונות, זו מול זו, מטפסות על צלעות שתי גבעות. בתי האבן, שטובלים במטעי זית, מקרינים יציבות של מי שנולד במקום שבו נולדו סביו ואבות סביו. כתשובה לירי הזה (במה פגע? במי? שואלים אנשים), השיב צה"ל באש. לגרסת דובר צה"ל, אל מקורות הירי. קודם במקלעים, ואחר כך בירי טילים ממסוקים, ובלי אזהרה מוקדמת.

האם הירי הפלשתיני נורה מהבית שבו הצטופפו שמונה משפחות, בבהלה, בחדר צפוני אחד, ובדיוק חדר זה נפגע הכי הרבה ממכת הטילים שנחתו לתוך הבית שממול (שלוש קומות, והבית בולט משום שהוא בנוי על ראש הגבעה)? האם מקור הירי הפלשתיני הוא בנגרייה הקטנה, שנפגעה מכדורים בעוצמה כזו, שהם פרצו ונקבו את דלת הברזל הכבדה שלה, החיצונית? אם הפלשתינאים ירו משם - האם יכלו לפגוע במחנה הצבאי? למתבונן מקצה ההר נראה שהוא רחוק יותר מהטווח של קלצ'ניקוב. האם אכן מקור הירי בבית בן שלוש הקומות, שקומתו העליונה עדיין בבנייה? יש אומרים, אך לא נשבעים, שהירי אל המחנה יצא דווקא מכיוון אחר.

מזל שמיד כשהתחילו לירות מהמחנה הצבאי, ההורים שבבית בן שלוש הקומות לקחו את תאומיהם בני החצי שנה ומיהרו לקרובים. רק אחרי כשעה נורו הטילים. בלא אזהרה מוקדמת. בבית השכנים חשבו שמספיק להיות יחד בחדר הצפוני, לפנות את החדרים שמשקיפים אל המחנה הצבאי. בעוד ההורים, הסבתא וחמשת הילדים מחובקים על המזרנים, נורו הטילים: כל הזגוגיות נופצו, וחתיכות ברזל מעוקמות נחתו ממש ביניהם. בשתי המרפסות התערבבו שברי זכוכית בערימות הזיתים שנמסקו בימים האחרונים ואוחסנו שם על גיליונות עיתונים. אפילו את העלים עוד לא הספיקו למרוט מהזיתים.

נס, אמרו אנשים בלא נחמה: המסוק המזמזם כל הזמן מעל בית לחם, בית סחור, בית ג'אלה ודהיישה אינו מאפשר לתחושת הפחד לשכוך ולו לרגע. "ויחד עם הפחד מתגבשת נחישות שלא הכרנו בעצמנו", אומרת מ', "שזהו זה, שנמות, ולא נחזור למצב שהיה". זוג חברים שלה, שחיים כבר שנים בארה"ב, הודיעו לה בדיוק שהם חוזרים. הם לא יכולים לחיות כה רחוק כשבני עמם באינתיפאדה. "אם לפחד, שנפחד ביחד". אפילו השכנה שאף פעם לא התעניינה בפוליטיקה, אם לילדים, אומרת שמתחשק לה ללכת למחסום הקרוב ולזרוק אבנים.

"רק" שני חללים

הנה, בעתות פחד עושים דברים משונים לכאורה. מיד לאחר שנודע על ירי הטילים, זרמו אנשים למקום. אף אחד לא ידע שהמסוקים לא ישובו לירות, ובכל זאת באו אנשים לאתר נפילת הטילים; בכל השכונה הרחובות שוממים מאדם, הבתים מוגפי תריסים, ודווקא שם הרחוב מלא אדם. גם ממחנה דהיישה הרחוק הגיעו צעירים, כדי להושיט עזרה אם יש נפגעים. מהירי נותק החשמל בכל השכונה, קשה היה לאמוד את הנזקים בערב. לכן שבו אנשים עם בוקר, באו קודם כל לברך על הנס שאירע, לאמוד ביחד את הנזק, להראות סולידריות.

ביום שישי בערב נורו גם יריות מהעיירה בית ג'אלה השכנה, כנראה מנשק כבד יותר, שפגעו בבתי גילה (יום אחרי שפצעו שם קשה חייל מג"ב). הפגז הישראלי שנורה, כתשובה, נחת על שטח פתוח ולא גרם נזקים. לכן ביום שבת תשומת הלב התרכזה בנזקים בבית סחור. מישהו ממחנה דהיישה אמר בחיוך: "פעם אנו היינו בקו האש הראשון, סבלנו הכי הרבה מהכיבוש. עכשיו תורן של שתי העיירות המנומסות האלו".

אבל מהסגר הפנימי סובלים כולם: אחרי פסגת שארם א-שייח הוא קצת הוקל, הקשר בין בית לחם לכפרים ולעיירות בדרום הגדה חודש, עקרונית, משסולקו כמה מחסומי צה"ל וקוביות בטון ששיתקו את התנועה הפנימית הפלשתינית. גם אז, אגב, התנועה בכבישים היתה דלילה. "מפחדים מהמתנחלים", מסבירה מישהי. מדי יום שומעים על איזושהי התנכלות של מתנחלים, ומפחדים מגרועות ממנה: כולם משוכנעים שחיילי צה"ל לעולם לא ינקפו אצבע לעצור בעדם. ביום ראשון אחר הצהריים חזרו קוביות הבטון ואטמו את הכניסה הדרומית של בית לחם. כך הפך המחוז שוב לכלוב סגור. "וגם כשאנו בכלוב הסגור", אומרת מ', "הישראלים מציגים אותנו כמי שמתקיפים אותם. מדהים".

ביום שבת וביום ראשון, האנשים בכלוב יודעים היטב מה החשבון: לכל פעולה פלשתינית תגיב ישראל בעוצמה רבה בהרבה. "לאבן הם עונים בכדור מתכת מצופה גומי, לשלוש אבנים - בירי חי, ואחר כך באים המקלעים, המסוקים והטנקים", אומר א'. בכל זאת, בבית לחם לא יכולים שלא לשים לב שאצלם מספר החללים קטן במיוחד: "רק" שניים. מוסטפה פרארג'ה, בן 22, ממחנה הפליטים דהיישה, שנהרג ב-5 באוקטובר, והילד מועאייד ג'וואריש, בן 13, ממחנה הפליטים עאידה, שנורה ונהרג ב-16 באוקטובר.

על פרארג'ה אמרו בצה"ל שהוא אותר - הרחק ממקום התנגשות כלשהו - כשהוא מחזיק בקבוק תבערה ומתכוון להשליכו על עמדת צה"ל. "לא הספיק ירי של צלף מעל ראשו כדי להבריחו?" תוהה בכאב ובסלידה מישהו שהכיר אותו - לא רק בני אותו מחנה הם, אלא גם מאותו כפר מוצא, זכריא. "החייל שבמרחק היה מוכרח לירות היישר אל גופו, ולא כדור אחד אלא כמה?"

ג'וואריש השתתף בהפגנה של תלמידים שהתקרבה לקבר רחל/מסגד בילאל, שבחלקו הצפוני של כלוב בית לחם. ילקוט בית הספר היה על גבו כשנורה. גם אם החזיק באבן, האם הוא סיכן חיי חיילים?

ובכל זאת, מספר הנפגעים שם קטן. התנגשויות ויידוי אבנים והבערת צמיגים בקרבת החיילים ששומרים על קבר רחל יש גם יש, אבל התשובה הישראלית אינה כה חריפה כמו במקומות אחרים. אנשים מייחסים זאת לנוצריותה של בית לחם: עד סוף השבוע שעבר עוד ביקרו במקום צליינים נוצרים. חנויות המזכרות ממוקמות ממש ליד אתר ההתנגשות. ישראל התירה אף את כניסתם של התיירים באוטובוסים ישראליים, אבל אז החליט משרד התיירות הפלשתיני להפסיק זאת: חוששים שבין התיירים יסתננו מסתערבים.

שהמחנה הצבאי ייצא מפה

אנשים מעריכים שהירי הכבד אל בית סחור ובית ג'אלה נועד לעורר תרעומת בקרב האוכלוסייה הכללית, שתלחץ על החמושים להפסיק לירות. הד לכך היה אפשר לשמוע ביום שבת בבוקר, בין הבתים הנפגעים בבית סחור. אחד הדיירים שביתו קרוב למחנה הצבאי, ושכבר ספג קליעי מקלעים למכביר, התפרץ בזעם כבוש על כמה מפרנסי העיר. "לו לפחות הירי שלנו היה פוגע בחיילים או במתנחלים" הייתי שותק, אמר. "אבל זה ירי על סתם". אמא אחת בקושי עצרה את דמעותיה ואמרה שכך אי אפשר להמשיך לחיות.

מישהו ענה להם ש"מי שבחר לבוא ולהציב צבא בין האנשים, ממש בתוכם, זה לא אנחנו. שהמחנה הצבאי ייצא מפה ולא יירו עליו". ביום ראשון בערב, בטלפון מבית ג'אלה החשוכה, לאחר התקפת הירי עליה, בתשובה לירי פלשתיני ממנה, אמרה ג' כי היא לא מאתרת בינתיים כעס ותרעומת על הפלשתינאים שיורים, למרות הפחד ומהחנק של חיים בכלוב, ולמרות הידיעה שיש לצפות רק לגרוע יותר.

א' הוא חבר במפלגת העם, המפלגה הקומוניסטית לשעבר. שנים תמכה מפלגה זו בשתי מדינות לשני העמים, כפתרון של שלום. עכשיו האפשרות הזאת מתרחקת והולכת, הוא אומר ופותח במונולוג שקשה לעוצרו. "את יודעת מה הבעיה של הישראלים? שעכשיו אין לכם ראש ממשלה אלא רק שני רמטכ"לים. הם חושבים רק במונחים צבאיים, ואנחנו בכלל לא צבא. זו לא מערכה צבאית, אף על פי שאצלכם מתעקשים להציג זאת כך. מילא ברק, הוא היה איש צבא ונשאר איש צבא. אבל איפה היועצים האזרחיים שלו? כל מה שקורה הוא תוצאה של החלטה עממית שנמאס, נמאס לחכות, ונמאס לשתוק, ונמאס תמיד להגיב ולא ליזום.

"אתם לא רואים מה קורה? אנשים הולכים ללוויות, מתאבלים על ההרוגים, שוטפים ידיים והולכים להתנגשות הבאה, כדי להפוך אולי לחלל הבא. צריך לשאול למה אנשים עושים זאת. שום פקודה מגבוה לא עושה זאת. שום פקודה. החמושים נענים לאזרחים, לא עומדים בראשם. וממה שאני מבין ורואה, אין פה כל תיאום בין החמושים. התנזים הזה בכלל לא מאורגן, הלוואי שהיה. ואלו שיוצאים עם נשק, אלו ממש אותם אנשים שהפגינו בעבר נגד הרשות: במחנה הפליטים בלאטה, למשל.

"אתם עיוורים. עיוורים. איך אתם לא מודאגים? לראשונה זה שנים שומעים בהפגנות המונים בעולם הערבי קריאות לחסל את ישראל, לא משנה מה המנהיגים יחליטו. ההמונים חוזרים לקריאות של פעם, כי התברר להם סופית שישראל לא רוצה להשתלב באזור.

"וזה לא ייעצר כך. גם אצלנו: בטלוויזיה ממלכתית שתמיד שידרה עמדות רשמיות, יש עכשיו דיונים ובהם ביקורת גלויה על פסגת שארם א-שייח. פעם הפלשתינאים בגדה וברצועה היו הציבור החילוני ביותר בעולם הערבי. מאז תהליך אוסלו הם הופכים יותר ויותר דתיים, ומשוכנעים שאין לישראל שום רצון לחיות פה בדו-קיום ובשוויון. ישראל הוציאה מראשם את המחשבה שהשלום הוא הדרך ההגיונית. איזה מין שלום הוא שנעשה תחת לחץ?

"ישראל ניסתה הכל כדי ללחוץ עלינו לקבל את תנאיה: משתפי פעולה, אגודות הכפרים, רשות פלשתינית. עכשיו טילים. רק בעלי חשיבה צבאית בלבד, לא מדינית, יכולים להאמין שאם יפגעו בנו אנחנו נירתע וניסוג. אולי לכמה זמן, אבל אז הכל יתפרץ שוב. דת ותחושה שאין מה להפסיד בעולם הזה נהפכו לנשק. הנשק של ישראל הוא יכולתה להרוג. הנשק שלנו הוא יכולתנו למות. ובסופו של דבר, אני אופטימי ויודע שנגבור עליכם: כי היכולת שלנו למות חזקה מהיכולת שלכם להרוג".