לא חברים של אף אחד

לנתניהו ולברק חסרות התכונות של רבין, שיכלו לחסוך את הטרגדיה הנוכחית

מאת נמרוד אלוני, הארץ, 7.11.00

 

רבין. יושר אישי וכנות  

 

מצד אחד, שאט נפש ובושה לנוכח הגזענות היהירה והכוחנית של הימין הישראלי, שפועל להנצחת משטר הכיבוש והאפרטהייד על הפלשתינאים בשטחים; מצד שני, סלידה וחלחלה לנוכח הקנאות היצרית והרצחנית של ציבורים פלשתיניים, שקוראים לטבח יהודים ולחיסול בדם ואש של האויב הציוני. בכך, פחות או יותר, מתמצה תחושת התסכול והשבר של אנשי שמאל ישראלים - עכשיו, חמש שנים לרציחתו של יצחק רבין, האיש שאלמלא נרצח יכול היה בהבנתו ובאישיותו לחסוך מכולנו את הטרגדיה של האינתיפאדה השנייה.

הסכסוך נמשך, רבין נרצח והשלום מסרב להגיע. זאת משום שבמרכזה של הטרגדיה המשותפת לנו ולפלשתינאים פועלים שני כוחות המתאפיינים בברבריות, בעמדות ובמעשים שמקומם לא יכירם בעמי התרבות של ראשית המאה ה-21. בצד הישראלי פועלת מגמה לאומנית בעלת אופי דתי וגזעני, שעל מזבח קדושת העם היהודי ושלמות הארץ המובטחת מקריבה ערכי מוסר ודמוקרטיה בסיסיים של כבוד האדם ושוויון ערך האדם. אחרי שגם בדרום אפריקה חוסל האפרטהייד ובקוסובו שקטה המלחמה, אצלנו יש עוד הסוברים שקולוניאליזם על ילידים חסרי זכויות הוא עניין אפשרי וראוי. לנוכח התיאורים המזעזעים על מציאות הכיבוש והאפרטהייד - הכוללת הפקעת אדמות, קיצוב מי שתייה, מעצרים מינהליים והשפלה נמשכת של התושבים הפלשתינאים בידי חיילים ומתנחלים - אל לנו להתפלא על השנאה מצד הפלשתינאים ועל ההוקעה המוסרית מצד מדינות העולם.

בצד השני, הפלשתיני, פועלות מגמות של קנאות דתית ולאומנית, רוויות יצריות קמאית ורצחנית. את שראינו באיראן ובעיראק, אספסוף משולהב וצמא דם, אנו רואים גם בקרב קבוצות בציבור הפלשתיני, ובמיוחד בקרב המטיפים המוסלמים, שמנצלים את הרגש הדתי להצתת שנאה יוקדת, אלימות רצחנית ומלחמת ג'יהאד באויב הציוני - כולל מתן לגיטימציה להקרבת ילדים במלחמה המקדשת את כל האמצעים. אסור לטייח: הסלידה והאימה לנוכח ברבריות פלשתינית ממין זה אינן מתבטלות רק משום שבמקביל אנו חשים שאט נפש ובושה לנוכח הברבריות שבדיכוי ובאפרטהייד מהצד הישראלי.

גדולתו של רבין היתה בכך שזיהה במעגל הטרגדיה הישראלית-הפלשתינית את שני גילויי הברבריות הללו, ושבתבונתו ובאישיותו השכיל למזער אותם ולהניח תשתיות לדרך חלופית של שלום בין בני תרבות. מצד אחד הוא הציג עמדה עקרונית וברורה נגד חזונם הלאומני של מתנחלי גוש אמונים בדבר יהודים כאזרחים גאים ופלשתינאים כמשרתים כנועים בארץ ישראל השלמה. מצד שני, הוא תבע מהמנהיגות הפלשתינית לסגת לחלוטין מדרך המלחמה והטרור ולהחליפה ברטוריקה ובמעשים של שלום ודו-קיום. יותר מכל היו אלה הכנות והישירות של אישיותו, שהולידו במנהיגות הפלשתינית את ששום דיבורים ושום הסכמים לא יכולים להפיק: אמון, כבוד הדדי ותחושת אמת שהנה נסללת דרך לסיום הסכסוך ולשלום בין העמים.

במקום שרבין הצליח, שם בדיוק נכשלו נתניהו וברק. אם במקרה של רבין כל נוכחותו שידרה יושר אישי וכנות בין-אישית, הרי במקרה של נתניהו ושל ברק קשה למצוא גם נים אחד של אמיתיות אנושית מעוררת חיבה ואמון. בדמו של רבין זרם "שיר הרעות", וכשנשפך דמו על ידי מתנקש יהודי באו מכל קצוות עולם כדי לומר בבכי אמת "שלום חבר" - גם אלה שהיו אויבים לו עד לא מכבר. נתניהו וברק לא חברים של אף אחד. הם מכירים את "הלובן שבעיניים" ממעשי גבורה בשדות הקרב, אך הם חסרים לחלוטין את המבט הכן, המבין והמכבד, שאותו מישירים בדו שיח של אמת ושלום. נשארנו תקועים בטרגדיה שלנו בלי גשרים של אמון וכבוד הדדיים לקראת השלום המיוחל. הברבריות שוב מרימה ראש, ושוב יש חלחלה וזוועה ואובדן חיים מיותר של כל כך הרבה צעירים.

 

ד"ר אלוני הוא מרצה לחינוך ויו"ר רשת ח.מ.ה - לחינוך ממלכתי, מדעי, הומניסטי