הסיוע הישראלי לשנאת ישראל

 

בן דרור ימיני, מעריב, 3.1.03

 

"כוחות הקדמה" במערב, כפי שכתבתי בחודשים האחרונים, הפכו להיות ספקי ההצדקות של שונאי ארה"ב וישראל. הם יצרו קואליציית רשע, שכבר לא עוסקת בביקורת לגיטימית על ישראל, אלא מטפחת שנאה עיוורת. מאות תגובות שהגיעו לאתר האינטרנט של "מעריב", מישראלים שנמצאים בקמפוסים אמריקאיים, עסקו בשאלה - האם המצב כה חמור, כפי שתואר בכתבה.

 

נדמה שהדברים שאמר נשיא אונ' הרווארד, לורנס סמרס על כך שתחת המסווה של ביקורת על ישראל, מסתתרת אנטישמיות, הם עדות מהמקור הבכיר ביותר על המצב. ימים ספורים לאחר שפורסמה הכתבה על "הקמפוסים לשנאת ישראל" בארה"ב, פרסם גם הוול-סטריט ג'ורנל, מהחשובים שבעיתוני ארה"ב, מאמר אדיטוריאלי עם כותרת משנה הרבה יותר חריפה: "איך הפכו הקולג'ים בארה"ב לכל כך אנטישמיים". גם שם מתחילים לדאוג.

 

אבל נדמה שמבול התגובות הבולט ביותר היה של קוראים שתפסו טרמפ על כתב האישום נגד "כוחות הקדמה", כדי לנגח את "השמאל הישראלי" ואת האוניברסיטאות. גם "המרצים השמאלנים" אצלנו, כך המגיבים, משתפים פעולה עם כוחות הרשע, ומעודדים את השנאה לישראל ואת האנטישמיות. האומנם?

 

לפני שלושה שבועות פרסם הגרדיאן הבריטי כתבת שער במוסף השבועי, העוסקת בחרם האקדמי על ישראל. העיתון מביא את סיפורם של פרופ' אורן יפתחאל מאונ' בן-גוריון וד"ר סעד גאנם מאונ' חיפה, ששלחו מאמר לכתב עת חשוב. הגרדיאן מתאר את פעילותו הרחבה של יפתחאל, למען השלום, למען פיוס בין ערבים ליהודים, ועוד. אבל, ממשיך העיתון, יפתחאל קיבל בחזרה את המאמר ששלח, בתוך מעטפה שכלל לא נפתחה, שאליה צורף פתק של אחד מהעורכים: מצטערים, אבל לא מקבלים מאמרים מישראלים.

 

כאן רק מתחילה פרשה, שאולי תלמד משהו על יחסי "השמאלנים" עם כוחות הרשע. לפי הגרדיאן, לאחר השתדלויות שונות, ולאחר שהובהר לעורכים שיפתחאל שייך ל"טובים", כלומר עוד "מרצה שמאלני" שאצלנו אוהבים לשנוא, הם הואילו בחסדם להיכנס למו"מ עם הכותבים, אבל העמידו תנאי: כדי שהמאמר יתפרסם, הם כופים על הכותבים לפרסם השוואה בין ישראל לדרום אפריקה. בשלב הזה היה אפשר לצפות מהגרדיאן הבריטי, המתהדר בקדמה הליברלית שלו, שהוא ישאל שאלות קשות על חופש הביטוי האקדמי, על הניסיון לפסול כותבים רק בגלל זהות, מין, מוצא, לאום. אבל כלום. כשמדובר בישראל, הגרדיאן לא שואל. נהפוך הוא. הגרדיאן דיווח על העניין בהתלהבות בלתי מוסתרת. לפי הגרדיאן, יפתחאל הסכים, בלי שום היסוס, לשנות את המאמר שכתב, ולערוך את ההשוואה המתבקשת.

 

כאשר קראתי את הדברים, חמתי בערה בי. איך יכול איש אקדמיה ישראלי להיענות בקלות בלתי נסבלת כזאת לתכתיב פוליטי אנטי-ישראלי, שבינו לבין החופש האקדמי אין כלום.

 

בין לבין, יפתחאל זכה למבול של השמצות בעיתונים שונים. ובכל זאת, מכיוון שהסיפור נשמע חשוד משהו, ביקשתי את תגובתו של יפתחאל. ומה מתברר? להד"ם. עיתון הגרדיאן נסחף בהתלהבותו מהחרם האקדמי, והקשר בין ה"עובדות" שפרסם לבין המציאות היה מקרי לחלוטין. לא רק שיפתחאל לא הסכים לתכתיב המבוקש - השוואה שתהפוך את ישראל לדרא"פ - אלא שהוא פועל במרץ גם נגד החרם האקדמי האופנתי כל כך, וגם נגד העורך שפסל את המאמר. לגרדיאן זה לקח כמה ימים, והוא פרסם התנצלות ואגב, יפתחאל הצליח לגרום לכך שכמה מהחותמים על החרם יחזרו בהם.

 

הסיפור של פרופ' יפתחאל הוא הסיפור של רוב אנשי האקדמיה בישראל, הקרויים "אנשי שמאל". המאבקים הקשים ביותר נגד "כוחות הקדמה" האנטי-ישראליים במערב נערכים על ידי אנשי השמאל. הם משיבים מלחמה. דווקא הם, שמתנגדים למפעל ההתנחלות, הם הבעיה הקשה ביותר של "כוחות הקדמה" בכלל ושל שוללי זכות הקיום של ישראל בפרט. לציר הרשע הזה קל הרבה יותר להתמודד עם תומכי ההתנחלויות. הם רק היו מחזקים את קו ההסברה שלהם, שלפיו, "אין הבדל" בין נצרים לתל-אביב. אם "אין הבדל", אז כשם שלנצרים ולכדים אין זכות קיום, גם לת"א ולחיפה אין זכות קיום. למעשה, קו ההסברה של שוללי זכות הקיום של ישראל ושל תומכי ההתנחלויות הוא אותו קו הסברה. זה קו הסברה שאומר שבסופו של דבר, צריכה להיות רק מדינה אחת, מהים עד הירדן. זה קו הסברה שמשותף לחמאס, למועצת יש"ע ולמעשה, גם לערפאת.

 

זה לא מקרה שככל שערוץ תקשורת בעולם הוא יותר אנטי-ישראלי, כך הוא מעדיף להציג את ברוך מרזל ואם נעם פדרמן. הם מספקים למערב את ישראל שאוהבים לשנוא. אחרי כל הופעה שלהם, גוברת התמיכה בסנקציות נגד ישראל.

 

ישראל של יפתחאל, שיש לו ביקורת קשה ונוקבת, ושלא צריך להסכים על כל אמירה פוליטית שלו, היא ההפך הגמור ממה שתועמלני הפונדמנטליזם האסלאמי במערב רוצים להוכיח. זו ישראל הומנית, דמוקרטית, ליברלית, שמכבדת את זכות הקיום של הפלסטינים, בלי לוותר על זכות הקיום העצמית. זו ישראל שמביסה את תעמולת הזוועה.

 

זו לא כל התמונה. יש ישראלים שהופכים לחלק מהתעמולה הארסית ביותר נגד ישראל. ד"ר אילן פפה מאונ' חיפה הוא ראש החץ שלהם. הוא יחיד מסוגו מבחינת הנזק שהוא גורם לישראל. הוא אורח כבוד כמעט בכל כנס של אויבי ישראל. הוא מפרסם תעמולה שקרית, כמעט שטירמרית, נגד ישראל. בעיתון אל-אהראם המצרי, למשל, הוא פרסם ששרים בכירים במפלגת העבודה הגישו לממשלה הצעה לטרנספר הוא מספק לשוללי זכות הקיום של ישראל את כל התחמושת שהם זקוקים לה. הוא הפך לנכס היעיל ביותר שלהם.

 

בכל מה שקשור לתנועת החרם הכלכלי נגד ישראל (Divestment), יש אולי עשרים ישראלים שתומכים בה. בודדים מהם מהאקדמיה. אגב, עו"ד שמאי ליבוביץ, כמו גם תדי כץ, שהגיע לכותרות בעקבות כתיבת עבודת מסטר שנפסלה, והגיעה לביהמ"ש, על טבח בטנטורה, מופיעים בין החותמים העניין הוא, שאין שום קשר בין המיעוט הקטן והשולי הזה, לבין תשעים ותשעה אחוזים ממה שקרוי "השמאל הישראלי".

 

כל ניסיון להדביק את פפה לכל האחרים הוא בדיוק כמו ניסיון לטעון שכל הליכודניקים הם ברוך גולדשטיין. זו דמגוגיה מהסוג הנמוך. המאבק הקשה ביותר נגד פפה באונ' חיפה הוא מאבק שמנהלים נגדו אנשי אקדמיה המזוהים עם הדעות של "שלום עכשיו". המתנגד הבוטה והחריף ביותר של המיעוט השולי הזה, מהזן המעוות של פפה, הוא פרופ' אמנון רובינשטיין, שלא בדיוק שייך לנוער הגבעות. כך שדי לנו עם עלילות הדם נגד ישראל. אין צורך בעלילות דם נוספות, מתוצרת פנים.

 

מאמר בוטה נגד ההפרדה, ומועצת יש"ע והקבינט הפלסטיני פרסמו הודעות בוטות נגד ההפרדה. זו הקואליציה, גם אם החברים בה מתעבים אחד את השני. מחנה הטירוף פועל, חלקו להלכה וחלקו למעשה, להגשמת זכות השיבה, של יהודים ליש"ע ושל פלסטינים לצד הזה של הקו הירוק. זה מחנה הפועל למחיקתה של כל הפרדה דמוגרפית, שתאפשר רוב יהודי בישראל. לא רק מועצת יש"ע, גם החמאס וערפאת חושבים שאין הבדל בין נצרים לת"א.

 

"כוחות הקדמה" במערב, שרבים מהם עברו, או מצויים בשלב מעבר, משלילת זכות הקיום של ההתנחלויות, או "הכיבוש", לשלילת זכות הקיום של ישראל, מסתמכים על אנשי מחנה הטירוף. כוחות הקדמה הללו לא יכולים להסתמך על מה שקרוי - "שמאל". השמאל הזה מעמיד אותם בבעיה הקשה ביותר. הוא גם מפריך, בעצם קיומו, את תעמולת הזוועה מהצד הערבי, והוא גם חושף את שיתוף האינטרסים שבין החמאס וכנראה גם ערפאת, לבין הימין והשמאל הסהרוריים בישראל.

 

כאשר אינטלקטואלים ערבים ומערביים שמוכנים להכיר בישראל משמיעים את קולם, הם מצטטים את השמאל השפוי, ולא את פפה. כאשר אינטלקטואלים ערבים ומערביים מנהלים מסע תעמולת זוועה נגד ישראל, הם מצטטים את פפה ואת אנשי הימין. כאשר מציבים בפני אויבי ישראל, בקמפוסים במערב, את הרעיון של שתי מדינות לשני עמים, או את נכונות ישראל לפשרה כואבת, הם נותרים חסרי אונים. כאשר מציבים להם את דוברי מועצת יש"ע, הם חוגגים. אז מי בדיוק מסייע לאנטי ישראליות שהופכת לאנטישמיות?

 

ויותר מכך: נכון שבקמפוסים במערב, מי שמוביל את הקו האנטי-ישראלי הם אלה שמזוהים עם השמאל הקיצוני. אבל בחזית הראשונה שמערבת בין אנטי-ישראליות לאנטישמיות ניצב דווקא הימין הקיצוני. אכן, בדיוק כמו אצלנו, הקצוות מתחברים. גם נשיא הרווארד, בדבריו על האנטישמיות דיבר על העמדות המשותפות של הימין והשמאל הקיצוניים. אבל, כשם שאין שום צורך להדביק את השמאל האנטי ישראלי בעולם לרוב השמאל הישראלי, כך לא צריך להדביק את הימין הישראלי לימין האנטישמי. אין קשר. נקודה. הקשר, ככל שהוא קיים, קיים בקצוות, גם של הימין וגם של השמאל.

 

צריך לסיים במשהו אופטימי. לא הכל שחור במערב.

שלושת העיתונים המובילים בארה"ב לא שונים בהרבה, ביחס לישראל, משלושת העיתונים היומיים בישראל. באירופה הדברים שונים, אבל לא לגמרי שחורים. לא מדובר רק באוריאנה פלצ'י, שפרסמה מאמר מעורר הדים על פרצופו האמיתי של ערפאת. מדובר בעוד אנשים חשובים ויקרים. אחד מהם הוא הרולד אוונס, עיתונאי ועורך בכיר, משני צדי האוקיינוס. הוא היה עורך הסנדיי-טיימס בלונדון, ועורך המאמרים בדיילי ניוז בניו-יורק. אשתו, טינה בראון, מפורסמת לא פחות, היא העורכת לשעבר של הניו-יורקר, אחד המגזינים החשובים ביותר במערב. שניהם לא יהודים.

 

אוונס פרסם בסנדיי-טיימס את אחד המאמרים החשובים ביותר על המזה"ת. לא מדובר בסכסוך פוליטי, כפי שרבים במערב אוהבים להשלות את עצמם, טען אוונס, אלא בסכסוך שהוא פועל יוצא של חינוך ארסי לאנטישמיות, שמקיף כמעט את כל הארצות המוסלמיות. הוא הציג ראיות. מדובר בתעמולה אחוזת טירוף, פרנואידית ומרושעת, קובע אוונס. כל מי שעוסק בפלסטין או בטרור, הצליף אוונס ב"כוחות הקדמה" של המערב, חסר כל מושג בסיסי לגבי הדרך שבה הורעלו עשרות ומאות מיליוני ערבים. אוונס, והוא לא לבד, לא מוכן להיות שותף לעיוורון הקולקטיבי. הוא מאשים את עמיתיו, בכך שהם מטפחים את השנאה הפונדמנטליסטית, שהוא גם קורא לה בשמה האמיתי: אנטישמיות.

 

אבל מי שיקרא רק את הדברים הללו של אוונס, הוא לא פחות עיוור. אוונס, כמו רבים מאוהדי ישראל במערב, עושה את מה ש"כוחות הקדמה" מסרבים לעשות: הוא מבחין, הבחנה חדה וברורה, בין זכות הקיום של ישראל והטחת כתב אישום חריף בכוחות הרשע, לבין הביקורת על עצם הימשכות הכיבוש (גם אם הערבים עצמם, כטענת אוונס, אשמים בכיבוש). במלים אחרות, כל ידיד של ישראל יודע שהאויב הגדול ביותר של ישראל נעוץ בתורת ה"אין הבדל". זו התעמולה, להזכיר, גם של מועצת יש"ע וגם של החמאס.

 

אוונס ופלצ'י הם אוהדי ישראל. הם מיעוט שעושה מה שההסברה הישראלית מתקשה לעתים לעשות. אבל אסור לשכוח שהם לא מצויים במחנה של תומכי המדינה הגדולה, שכולל את החמאס, מועצת יש"ע ומיעוט שולי בשמאל הסהרורי. הם נמצאים במחנה שתומך במדינה יהודית ודמוקרטית. זה המחנה שנמצאים בו גם רוב מצביעי הליכוד וגם רוב מצביעי השמאל (לצערנו, לא כלולים בו רוב מנהיגי הליכוד). זה המחנה היחידי שיכול להציל את ישראל מחזון המדינה הגדולה של החמאס וערפאת. מי שזורק אבנים על המחנה הזה, על הדוברים הטובים ביותר של ישראל, גם מוסיף עלילת דם מתוצרת עצמית, וגם מסייע לכוחות הרשע. כדאי לנו לזכור את זה, אם אנחנו לא רוצים לעסוק בחיסול עצמי.