הר עיבל כמשל

איוולת הטיול להר עיבל נראית כמשל מקאברי על איוולת ההתנחלות כולה

מאת משה נגבי, מעריב, 27.10.00

 

לאחר טיול הדמים להר עיבל, זעם אלוף פיקוד המרכז, יצחק איתן, על ההיתר הרשמי שניתן - בניגוד לפקודות המחייבות - לקיומו של הטיול המופקר הזה, והתריע: "אסור היה שזה יקרה". אותו משפט עצמו צריך בוודאי להיאמר, ואף ביתר תוקף, לגבי ההיתר המתמשך להתנחלותם של קנאי הימין בגדה וברצועה.

ואכן, איוולת הטיול להר עיבל נראית כמשל מקאברי על איוולת ההתנחלות כולה. גם ההימור הפרוע שנטלו מארגני הטיול על חייהם וחיי זולתם, ובלבד שתופגן אדנותם על הארץ, גם הזילזול באיסורי אלוף הפיקוד שפורסמו בכלי התקשורת, וגם האישור - הבלתי-חוקי כשלעצמו - שנתנו גורמים צבאיים לאותו הימור ולאותו זילזול, כל אלה הם מסממניה המובהקים של ההפקרות המוסרית והמשפטית שהביאה את מפעל ההתנחלויות עד הלום, ואת כולנו אל עברי פי פחת.

הן רמיסת האיסורים החוקיים (לרבות איסורי הצבא שהוא המחוקק בשטחים), והן הגיבוי והתמיכה השערורייתיים של בכירים במערכת האזרחית והצבאית לרמיסה הזאת, הם שאיפיינו ובעצם איפשרו את ההתנחלויות בשטחים מראשיתן. היטיב לתאר זאת המשפטן וחוקר מדע המדינה מן האוניברסיטה העברית, ד"ר מנחם הופנונג: "פעם אחר פעם הפרו אנשי גוש אמונים את החוק. כל הפרת חוק זכתה לגיבוי של אישים מרכזיים במחיר הפקרת ערכי יסוד של שלטון החוק".

לכן, כשם שלא רק המתנחלים הקנאים, אלא גם נותני האישור לטיול בהר עיבל, נושאים באחריות לתוצאותיו הקטלניות, כך לא רק קנאי יש"ע אלא ממשלות ישראל ומפקדי צה"ל לדורותיהם, שאישרו וגיבו, מראש או בדיעבד, את תעלוליהם, נושאים באחריות לדם הרב שנשפך, וחלילה עוד יישפך, בגלל ההתנחלויות בשטחים. כמו האישור לטיול, כך גם האישור להתנחלויות, היה ועודנו בלתי-חוקי בעליל.

בלתי-חוקי, ואף נפשע. אמנם נדהמו אצלנו מאוד, כאשר ההתנחלויות הוגדרו במפורש, לפני שנתיים, באמנה בינלאומית, כפשע מלחמה, אשר כל מדינה מתוקנת חייבת להוקיעו ולהענישו. אך מה לעשות, וההגדרה הזאת משקפת קונצנזוס משפטי בינלאומי בן עשרות שנים. ואין מדובר בקונצנזוס של גויים-אנטישמים בלבד. כפי שהתריע המומחה הישראלי למשפט בינלאומי, פרופ' נתן פיינברג, כבר באוזני ממשלת בגין: "אילו הוקם חבר של שלושה או יותר משפטנים נודעים - ויהיו אף כולם אוהדי ישראל - ודאי שלא היה מכשיר את ההתנחלויות" ('הארץ', 2.6.82).

בעצם יש בהתנחלויות הפרה כפולה של דיני המלחמה ואיסורי המשפט הבינלאומי: סעיף 49 לאמנת ז'נבה הרביעית אוסר על מדינה שכבשה שטח במלחמה "לייצא" אליו את תושביה. כלל אחר אוסר עליה לעשות שינויים "יסודיים וקבועים" בשטח. כפי שהסביר פרופ' פיינברג, אין זאת אומרת שאסור ליהודי פלוני להשתקע בשטחים ביוזמתו ועל חשבונו. אך ברור שהקמה מאורגנת של עשרות יישובי קבע המאוכלסים רבבות אזרחי ישראל (חלקם הניכר במימון ממלכתי ועל אדמות שהופקעו מיישובים פלשתיניים), על שטח הנתון עדיין במשטר של כיבוש צבאי, מפרה את האיסורים הללו ולפיכך היא אכן פשע בינלאומי.

ממשלות ישראל וצבאה היו כאמור שותפים מלאים לפשע הזה, וגם שותפותם היתה בעצם כפולה. ראשית, בכך שהעלימו עין ולא מנעו את עבריינות המתנחלים, ואף נתנו לה גושפנקה וחסות, לפחות בדיעבד. כלומר, במקום להיענש על הפרת הוראות הצבא ו/או הדין הבינלאומי, קיבלו הקנאים פרס בדמות הגשמת מאווייהם האידיאולוגיים; שנית, הממשלה והצבא תרמו תרומה מכרעת לטיהור שרץ ההתנחלויות ולהענקת לגיטימציה לקיומן (לפחות בעיני מערכת המשפט הישראלית), על-ידי רקימת והשמעת הכזב שהן ממלאות "צורך צבאי דחוף". אלופים מהוללים לא התבייש ו להצהיר בשבועה בבג"ץ (במצוות הממשלה), כי בלי ההתנחלויות והמתנחלים בשטחים, יהיה קשה יותר לצה"ל לשמור על הסדר והביטחון! מאחר ששיקול הביטחון הוא כידוע שיקול מכריע, הטיעון (או שמא מוטב לומר התיחמון) הזה אמנם הצליח בכמה מקרים לשכנע את בג"ץ לאשר הקמת התנחלויות (למשל, בית אל) על אדמות שנלקחו מהפלשתינים.

"תכסיס משפטי שאין מאחוריו דבר", כך הגדיר בשעתו יו"ר ועדת החוקה של הכנסת, פרופ' אמנון רובינשטיין, את הנסיון התחמני הזה לעטות את פשע ההתנחלויות במחלצות ביטחוניות פיקטיביות. אלא שמאז האינתיפאדה (הראשונה) נעשה קשה יותר ויותר לשכנע בתיחמון הזה, גם בתוך ישראל פנימה. בשנת חייו האחרונה הצהיר ראש הממשלה ושר הביטחון יצחק רבין ז"ל, בישירות וביושרה טיפוסית, כי ההתנחלויות ה"פוליטיות" בכלל, ואלה המבודדות דוגמת נצרים בפרט, הן "נטל" על הצבא, ולא נכס, והופכות את מילוי משימותיו למסובך ולמסוכן יותר. הצהרה אמיצה זו של רבין רק ליבתה את ההסתה הממארת נגדו, אך האם יש מי שיעז לחלוק על נכונותה לאחר מה שקרה וקורה סביב נצרים והתנחלויות אחרות בשבועות האחרונים? הרי מתחוור כעת בעליל, שריצוי תאוות ההתנחלות תחת כל עץ רענן, לא רק שהכבידה - כפי שידענו תמיד - על השגת הסדר מדיני, אלא אף מונעת מצה"ל להיערך בהיערכות הביטחונית האופטימלית בעיניו, בהיעדר הסדר.

אך הנורא הוא שגם לאחר שערוותן הביטחונית (וממילא המשפטית) של ההתנחלויות נחשפת בדם ואש ותמרות עשן, ומהותן הנפשעת מזדקרת בעליל, אין מי שיעז להסיק מכך את המסקנות המתחייבות. וכך אנו נידונים לעוד הרבה דימומים חסרי תוחלת מן הסוג שראינו בקבר יוסף ובהר עיבל. אהוד ברק לא רק שלא נקף אצבע לפינוי התנחלויות, אלא ממשלתו אף הרחיבה ו"עיבתה" אותן, והשבוע למדנו על אישורים לאיוש "מאחזים" נוספים, ועל חיזורים קואליציוניים נלהבים אחר הפטרונים הפוליטיים של המתנחלים. וכך, גם ראש הממשלה הזה מצטייר כשותף לפשע אשר, כפי שנוכחנו, פוגע לא רק בחוק הבינלאומי אלא אף בביטחוננו שלנו.