הפצצה המתקתקת האמיתית

 

גדעון סאמט, הארץ, 1.10.03

 

 

הברכה האוטומטית לשנה טובה איננה חלולה. יש לה הרבה על מה לסמוך. רוב הישראלים ניסו להגשים אותה לפחות בלבם פנימה בסקרים הוורדרדים על כך שטוב להם. הם לא עשו שקר בנפשם. עובדות רבות מחזקות את האמונה שיכול להיות טוב. כל פעם שהיה כאן קצת שקט, התנערו הישראלים להגשים את אמונתם זו בכישרון ודי בהצלחה. למרות הידרדרות המדינה בעשור האחרון כמעט בכל התחומים, הם יכולים להישען על משאבי יצירה ופיתוח שהוכיחו את עצמם, למשל, בשנות הפריחה שלקראת סוף העשור הקודם. אך יש בפניהם מכשול גדול. לפי שעה הוא בלתי עביר: הממשלה שבחרו פעמיים תוקעת אותם ואת היצר לשיפור חייהם.

 

ההנהגה הישראלית הצליחה לשכנע את הרוב שאין טעם במאמץ פוליטי לחלץ את הארץ הזאת ממשבר. במשך השנים התעבה הרוב שמאמין באחריות הבלעדית של ההנהגה הפלשתינית למשבר הלאומי. בכך הניח לטענת ה"אין טעם" להיות הכלי העיקרי לנגח כל ביקורת נגד ההנהגה המקומית. כש-27 הטייסים הודיעו על סירוב, חוד החנית של מתקפת הנגד - שנעה מהעוויות ביטול ועד האשמה בבגידה - היה שהמעשה שלהם מתעלם מההכרח ללמד את הערבים לקח, ללא שום רתיעה. יותר מ-800 הרוגים ישראלים גויסו שוב לסנגר על אוזלת היד של הממשלה. היא הרי אומרת שאם לא היתה נוהגת באותו אופן שקומם את הטייסים, היו לנו יותר הרוגים.

 

בכך משחזרת ישראל בימים אלה פרקים עגומים מההיסטוריה שלה. מתוך אלפי הקברים של מלחמת יום הכיפורים היא מעלה מחדש, כמו באוב, את התבנית הארורה של תפישה לאומית כושלת אך מוסכמת. במקרה של הטייסים מעקרת הקונצפציה הנוכחית, כמו קודמתה, כל שיקול של יחידים וקבוצות נגד הטוטליות של דרך ישראלית פגומה אל ביטחון ושלום. בתוך כך, מתקדשות תפישות-משנה הנגזרות מאותה דרך. בראשה ניצבת גרסת "ניסינו הכל, הצענו להם הכל - וזה לא הלך". לא רק שרון מטעה כך את בוחריו. גם מי שהובס על ידיו, אהוד ברק, הרים מניסיונו כביכול תרומת ענק לביסוס תזת האין ברירה והאין עם מי לדבר.

 

ההתחפרות הזאת, שפעם נקשרה לדיראון בדמותה הפוליטית ההרסנית של גולדה מאיר, מאפשרת זה שנים את קיומו המחודש של אותו גולדאיזם עצמו. השבוע, 30 שנה אחרי נזקיו המוכחים, לא יהיה כמעט מי שיגן על השיקולים הצבאיים-מדיניים של אז. ובכל זאת, בגלל תנאי חרדה ותעלולי מידע מצליחה הקונצפציה המשוחזרת לשכנע את רוב האוכלוסייה שיהיה יותר טוב, שהרווחה שלה תגיע - בינגו - כאשר הצד השני, והוא בלבד, ישנה את דרכו הבזויה.

 

מחיר ההטפה הזאת יקר והרסני. בגללו מתעכב פיתוח פרויקטים לאומיים החיוניים למען מחר טוב יותר - בתשתית, בבריאות, בחינוך, באקולוגיה, גם בביטחון. כשם שממשל גולדה לא היה מוכן לשקול את פתיחת תעלת סואץ, או - כעצת משה דיין ואחרים - להסיג את צה"ל מהתעלה אל קו הגנה שפוי יותר, כך לא הזיז שרון קצה ציפורן כדי למלא את ההתחייבות הישראלית במפת הדרכים, להוריד מאחזים ולהחזיר את היקף ההתנחלויות לרמה של לפני שנתיים. בוודאי לא ניצנץ בו שביב מחשבה להוריד התנחלויות אחדות כדי לנסות לשנות באופן יזום את אקלים היחסים בינו לבין הרשות הפלשתינית.

 

הוא היה נבחר ככל הנראה שוב עכשיו, כשם שגולדה - באחד מאירועי העיוורון הקלאסיים של החברה הישראלית - נבחרה מחדש חודשיים אחרי אסון 1973. משקיפים לאים על הסיפור הישראלי יאמרו שדרוש עוד זמן, שההצתה המקומית מאוחרת. ייתכן, אלמלא כבר היינו שם לראות את נזקי החיפוש אחרי הזמן האבוד, ואלמלא היו היום נזקים אלה הפצצה המתקתקת האמיתית שלנו.