הגבול הנושם החונק

 

מירון בנבנשתי, הארץ, 26.10.00

 

סיסמת ה"הפרדה" חוזרת באופן אוטומטי כל אימת שמנהיגי ישראל רוצים להראות שיש בידם "תגובה הולמת" לאתגרים אלימים ופוליטיים שמעמידים לפניהם הפלשתינאים. אין זה מקרי, שתוכניות ההפרדה בין הישות הישראלית לישות הפלשתינית בכל תחומי החיים מתגבשות במערכת הביטחון דווקא; כשם שזו מיישמת תוכניות "לכתר" יישובים פלשתיניים, מציבה טנקים ופותחת באש "על מקורות הירי" כדי לדכא את ההתקוממות העממית, ושואפת להחזיר את "כושר ההרתעה" - כך, במסווה של "יישום הפרדה ריבונית ברורה", היא מגבשת תוכניות שמטרתן לחנוק את שטחי הרשות ולהכניע את התושבים ברעב ובמחסור.

 

הפרדה היא נשק יעיל אף יותר מהצבת טנקים ומירי מסוקים. שהרי אלה אינם מצטלמים יפה, ואילו אבטלה, רעב ומניעת סיוע רפואי אינם זוכים לסיקור תקשורתי בולט. מה אכפת מה קורה שם, במחנות ההסגר המכונים שטחי הרשות הפלשתינית? אדרבה, רוב הציבור הישראלי תומך בהפרדה, ובראשו מחנה השלום, שסיסמתו היא "להיפרד לשלום"; "אנחנו כאן והם שם" או "להוציא את עזה מתל אביב" היו הסיסמאות שליכדו ימין ושמאל מאז הימים הרחוקים של טרום אוסלו, והן עדיין יעילות היום, כאשר השנאה וההסתייגות מן הפלשתינאים השילו מעליהן את הקרום הדק של מלל נימוסי.

 

אהוד ברק, המגרד את תחתית החבית של הרעיונות התקשורתיים שעשויים להציל אותו, הפך את ההפרדה החד-צדדית לנושא המרכזי במדיניותו ולשוט העיקרי נגד כוונתו של יאסר ערפאת להכריז באופן חד צדדי על הקמת מדינה פלשתינית. צוותים של בעלי מקצוע בתחומים רבים עמלים על התוכניות, והדיונים זוכים לתהודה ציבורית ותקשורתית רחבה, כביכול אנו אכן עומדים לפני מציאות חדשה. האמת היא, כפי שכל מי שמצוי בסבך היחסים האינטימיים הישראליים-הפלשתיניים יודע, ש"הפרדה" היא חלום באספמיה ו"הפרדה חד-צדדית" היא לשון נקייה לענישה קולקטיווית.

 

כל התוכניות מתמקדות בהסדרים פנימיים, בין הקנטונים הפלשתיניים לבין שטחים מאוכלסים ביהודים (שהרי לא מדובר בשטחי ישראל הריבונית, אלא בכל יישוב יהודי בכל מקום). הגבול שאמור לקבע את ההפרדה מוגדר "גבול נושם", דהיינו, קו תיחום מחורר, שמגביל רק את הפלשתינאים, אבל לא את הישראלים, וההסדרים בו יבטיחו ששום אינטרס ישראלי (ביטחוני או כלכלי) לא ייפגע.

 

גבול נושם זה הוא בר יישום רק משום שההפרדה המשמעותית אינה בתוך הארץ, אלא לאורך גבולותיה החיצוניים של ארץ ישראל. שליטה במערכת החיצונית - במעברי הגבול עם ירדן ועם מצרים ובשדה התעופה בדהניה - היא תנאי מוקדם להקמת הגבולות הנושמים. שאם לא כן, תאבד ישראל את השליטה על מעבר בני אדם וסחורות מחו"ל ותיאלץ להקים גבולות פנימיים הרמטיים.

 

רק הודות להפרדה החיצונית יכולה ההפרדה החד-צדדית הפנימית לשמש אמצעי ענישה כלפי הרשות (או המדינה) הפלשתינית. שהרי אם זו תיהנה מקשר בלתי אמצעי עם העולם החיצון, כיצד תוכל ישראל למנוע מתן סיוע ופיתוח כלכלי, שיסירו את טבעת החנק? לכן ה"כתר" על ערי הגדה ורצועת עזה, שהוא שלב ראשון בהפרדה החד-צדדית, חייב להיות מלווה בסגירת שדה התעופה בדהניה ובמצור ימי על חוף עזה.

 

טבעי הדבר שמערכת הביטחון מתעסקת בתוכניות ההפרדה החד-צדדית, אבל מפליא ומעציב שתוכניות אלה זוכות להתייחסות מצד בני אדם שרואים בהן תשתית ליצירת דו קיום בין ישראלים לפלשתינאים. להפרדה, שאת מחירה המלא משלם הצד החלש והנשלט, וכולה מכשיר של שליטה כוחנית, קוראים בשפת האפריקנס אפרטהייד.