המוות חזר לכיכר

 

הם לא הפיקו שום לקח מאותה הפגנה ארורה שלפני רצח רבין. אותה פראות, אותו חוסר אחריות, אותן סכנות ואף למעלה מזה

 

אסא כשר, מעריב, 26.10.01

 

 

הפגנה של הימין הלאומני בכיכר ציון בירושלים היא תמיד חדשות רעות. לפני שהיא מתקיימת, אתה נזכר בהפגנה שקדמה מעט לרצח רבין, באותה כיכר, באותו קהל, באותן סיסמאות לאומניות, באותו מדרון חלקלק המוביל אל הרצח. כשהיא עומדת להתקיים, אתה שואל את עצמך האם הם למדו משהו מן הניסיון הרע והמר של אותה הפגנה, פרועה ומסוכנת.

 

ואחרי שהיא מתקיימת, אתה רואה את התמונות, קורא את הסיסמאות, שומע את הנאומים, ומתחלחל. השאלה שלך מקבלת את התשובה שלה מעצמה: הם לא למדו שום דבר מן הניסיון, הם לא הפיקו שום לקח מאותה הפגנה ארורה. אותה פראות, אותו חוסר-אחריות, אותן סכנות, ואף למעלה מזה. ההפגנה שהתקיימה השבוע נכשלה במבחן המוסרי הבסיסי, מפני שהיא הייתה רוויה בשנאת מוות. הנה כמה דוגמאות.

 

אחד הנואמים קרא לראש הממשלה אריאל שרון לפטר את שר החוץ שמעון פרס, והמפגינים ענו לו "מוות לערבים". אין צורך להכביר מילים על האופי הגזעני הקיצוני של הקריאה "מוות לערבים". מספיק להיזכר במשמעות הרעיונית, הרגשית והמעשית של הסיסמה "מוות ליהודים". בעולמו של האדם המוסרי, אין הבדל בין השתיים.

 

לעומת זאת, יש צורך להבהיר את הס כנה הנשקפת מן הסיסמה "מוות לערבים", כשהיא באה בהקשר שבו מדובר בשמעון פרס. אין התבטאות יותר מסוכנת מאשר זו הכורכת את שמו של היריב הפוליטי עם ביטויים של מוות בכלל ומוות בידי אדם בפרט. התבטאות כזאת מזמינה את השומע לחשוב על היריב במונחים של אדם שמת, לא בשיבה טובה, אלא בידי אדם, בידי יריב.

 

סיסמאות אחרות שנראו או נשמעו באותה הפגנה היו גרועות עוד יותר. רבים מהמפגינים קראו שוב ושוב "לפטר את פרס" ו"פרס מחבל", והניפו שלטים שעליהם נכתב "פרס = הרס" ו"פרס וביילין גרועים מערפאת". הקריאה לפטר שר מתפקידו היא לגיטימית, תהא דעתי עליה אשר תהא. על כן, הקריאה "לפטר את פרס" מוגנת על-ידי עקרון חופש הביטוי, שהוא אחד מעקרונות היסוד במדינה דמוקרטית.

 

שונה היא הקריאה "פרס מחבל", במיוחד בימים של לחימה במחבלים, שהם ימים של ראיית מחבל כבן-מוות. הקריאה לראות בפרס בן-מוות לא מוגנת על-ידי עקרון חופש הביטוי, מפני שהיא יוצרת סכנה לחייו. במדינה שידעה לא מזמן רצח של ראש ממשלה, סכנה לחייו של אזרח, גם אם אינה ודאית ומיידית, היא סכנה משמעותית, שאסור להרשות לה להיווצר.

 

הסיסמה "פרס = הרס" היא לטעמי סיסמה כ וזבת, ממש כפוית טובה, סיסמה בזויה ונקלית. עם זאת, גם היא מוגנת על-ידי עקרון חופש הביטוי. מי שהניף שלט בסיסמה זו לא חצה את הקו האדום אל תוך העולם האסור של ביטויי המוות. לא כך מי שהניף את הכרזה "פרס וביילין גרועים מערפאת", במסגרת אותה הפגנה, שבה תואר ערפאת כבן-מוות.

 

באותה הפגנה קרא בני כשריאל "להורות לצה"ל על חיסולו של ערפאת" וכמוהו עשה גם הרב שמואל אליהו, הרב של צפת (שאסור היה לו להיות שם). תארו לעצמכם מפגין צעיר, השומע קריאה נמרצת להריגת ערפאת וקורא סיסמה נחרצת שפרס וביילין גרועים מערפאת. מה עלול לומר לעצמו מפגין כזה, נוכח הצירוף של אותה קריאה עם אותה סיסמה: אם ראוי להרוג את ערפאת, בוודאי ראוי להרוג את מי שגרוע ממנו!

 

יתר על כן, הפגנה של הימין הלאומני בכיכר ציון היא, ככל הנראה, בימה טבעית לתמונות מזויפות. הפעם הונפה שם תמונה שבה הורכבו פניו של ערפאת על דמותו של הצעיר שהניף ידיים מגואלות בדם מחלון המשטרה ברמאללה, לאחר הלינץ' הנתעב בשני חיילי מילואים. נניח למלאכת הזיוף ונשאל את עצמנו על התוצר המזויף, בהקשר הנוכחי: מה עלולה התמונה הזאת לחולל ברגשותיו של אותו מפגין צעיר , שאמרו לו על פרס וביילין שהם גרועים מערפאת? התשובה מצמררת.

 

ולא פלא הוא שהמפגינים בכיכר הרשו לעצמם להתפלש בלשון מוות. זוהי הדרך שבה מוליכים אותם המנהיגים אשר על המרפסת. "נלמד מארצות-הברית", מציע מנהיג המפלגה הדתית-לאומית, הרב יצחק לוי, "הם הורגים מאות אזרחים כדי לתפוס מחבל אחד".

 

אוי לאותה בושה, אוי לאותה חרפה. בשעה זו אינני יודע אם מותם של "מאות אזרחים" באפגניסטן הוא סיפור בדים של הטאליבן או נתון עובדתי מזעזע. וגם אם אכן נהרגו שם מאות אזרחים, הדעת נותנת כי זו לא הייתה המטרה ואף לא התחזית של ארה"ב. והנה בא רב בישראל, מנהיג של מפלגה המתיימרת לכבד את ערכי היהדות, וקורא להרוג "מאות אזרחים כדי לתפוס מחבל אחד".

 

אוי לה לאותה דת שכך מכבדים אותה שומרי חומותיה. אוי לו לאותו דור שכך מחנכים אותו מנהיגיו. אוי לו לאותו עם שכה רבים מבניו מתבוססים בשנאת מוות.